שורש הרע הוא בשניים. האחד: ההצפה של מקצוע עריכת הדין. יש יותר מדי עורכי דין עם פחות מדי עבודה, והרבה יותר מדי עורכי דין שאינם ראויים לתוארם. התוצאה היא, שכמעט כל דבר מגיע לבית המשפט, אם משום שעורך דין צריך פרנסה, אם משום שהוא אינו בקיא בחוק ואם בשל שילוב של שניהם. השני: נכונותו של בית המשפט לדון כמעט בכל דבר שזז והימנעותו מ"ענישה" של מי שמנצל לרעה את הליכי המשפט. מכרז, מינוי, תוכנית בנייה, קנסות חניה - הכל שפיט. איננו מדברים על סוגיות פוליטיות ברומו של עולם, אלא על סתימת בתי המשפט בנושאים שצריכים להיסגר הרחק ממנו. אך כאשר לתובעים אין מה להפסיד זולת כמה אלפי שקלים הוצאות בהם יחויבו, הפיתוי גדול מדי.

התוצאה משילוב שני הגורמים הללו היא, שאין כמעט החלטה שתתקבל בלא ייעוץ משפטי מוקדם. מי שמקבל את ההחלטה - ואין זה משנה אם מדובר בפקיד זוטר או בראש הממשלה - רוצה לדעת, בביטחון סביר, שבית המשפט לא יהפוך אותה. לכן, הוא מעביר אותה לעיונו של היועץ המשפטי. אם הלה יגיד שיש בעיה, קרוב לוודאי שהפקיד או הנבחר ייסוגו. רק זה עוד חסר להם - שידבקו בהחלטה, ואז יסתבר שהתעלמו מחוות דעת משפטית בנוגע לסבירותה או אף ביחס לחוקיותה.

זהו השלב הראשון: היועץ המשפטי מתבקש להביע דעה על ההיבטים המשפטיים של ההחלטות. אך עד מהרה הוא מתערב בכל ההיבטים, שהרי קשה מאוד להבדיל בין הצד הביצועי לבין הצד החוקי. נניח שרוצים לשפץ כביש: מועד ביצוע העבודות - ביום או בלילה, באמצע השבוע או בסופו - הוא לכאורה שאלה ביצועית מובהקת, אך היועץ המשפטי יאמר מיד שכל החלטה עלולה לגרור תביעות מצד מי שייפגעו ממנה.

מכאן קצרה מאוד הדרך לכך שכל החלטה נתונה למעשה לאישורו של היועץ המשפטי, ומובן שעוד לא נולד היועץ שיאמר "זה לא בסמכותי". וכך, הנבחרים יכולים להבטיח ולתכנן ולהציע ולשאוף - בתנאי שלא ייתקלו בווטו של היועץ המשפטי. וזה מגיע עד הרמות הגבוהות ביותר, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מורה - כך ממש - לראש הממשלה להוריד הצעת חוק מעל סדר היום.

יתרה מזו: היועצים המשפטיים בשירות הציבורי הם כולם שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, ואינם כפופים למי שעומדים בראש אותם גופים. אותו מצב קיים לגבי חשבי המשרדים, הכפופים כולם לחשב הכללי באוצר. אך בעוד ששליטת האוצר בכל המשרדים דרך החשבים היא נושא לוויכוח מתמיד, איש אינו מערער על שליטת היועץ המשפטי לממשלה במשרדים דרך יועציהם המשפטיים. וכדי להבטיח שאיש לא ינסה לערער על אנשיו, הוציא וינשטיין לפני מספר חודשים הוראה האוסרת - אוסרת! - על ראשי רשויות מקומיות לפנות לייעוץ משפטי חיצוני.

סיכום ביניים: בכל גוף ציבורי יש יועץ משפטי, בדרך כלל אדם צעיר למדי שאינו מוכר כמעט לאיש. הוא אומנם נבחר בידי אותו גוף, אך כפוף לא לעומדים בראשו אלא ליועץ המשפטי לממשלה. אם ראש אותו גוף רוצה לקבל ייעוץ כספי חיצוני - זה מותר לו; אבל אם הוא סבור שיועצו המשפטי טעה, או שהוא סתם רוצה עוד דעה - זה אסור לו. מונופול מוחלט. וכך הגענו למצב בו היועצים המשפטיים הם השליטים האמיתיים של מדינת ישראל.

יהיו שיאמרו שזה לא כל-כך נורא, לנוכח כישוריהם ובעיקר מידת יושרם של רבים מן הפוליטיקאים שלנו. התשובה על כך פשוטה ביותר: קוראים לזה דמוקרטיה. אתם לא מרוצים מהפוליטיקאים - תחליפו אותם או תפעלו נגדם. אך אסור באיסור מוחלט וגמור להחליף את הנבחרים בפקידים. פוליטיקאים מושחתים הם הרע במיעוטו בהשוואה לפקידים דיקטטוריים.

אז מה עושים? המצב כל-כך מושרש, ובעצם כל-כך אנוש, עד שיהיה קשה מאוד לשנותו. קשה - אך לא בלתי אפשרי. קשה - אבל חיוני. המצב הנוכחי עומד בסתירה לעקרונות יסוד דמוקרטיים והוא הרבה-הרבה יותר חמור מהחוקים מעוררי הסערה בנוגע לבית המשפט העליון או לשון הרע. הוא מכפיף את כל חיינו לקבוצה קטנה של אנשים שלא בחרנו ושאיננו יודעים אפילו את שמותיהם.

מאחר שמדובר בבעיה שורשית עם השלכות מיידיות, הטיפול צריך להיות שילוב של שורש ומיידיות. הוא חייב להיות מעוגן בחקיקה, מה שאומר שהדבר מצריך חבורה של חברי-כנסת אמיצים, שלא יירתעו מהמשפטנים עצמם ומהתקשורת המלחכת את פנכתם. יעזור מאוד אם למשימה יירתם גם שר משפטים המבין את מהות הדמוקרטיה ואינו שבוי של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה; יעקב נאמן יכול להתאים. ומכאן - לצעדים המוצעים.

במישור ארוך-הטווח: יש להגביל את הכניסה למקצוע עריכת הדין ולהעלות את רמתם של הנכנסים אליו, על-ידי הקשחה של הבחינות והתאמתן למציאות עימה מתמודדים עורכי הדין. אלו שנמצאים במקצוע צריכים לעבור השתלמויות חובה תקופתיות, שיהיו תנאי לחידוש השנתי של הרישיון. יש להרחיק מן המקצוע את מי שפועלים בצורה בלתי-אתית ופוגעים בלקוחותיהם. בתי המשפט צריכים להטיל הוצאות ריאליות, ואולי גם הוצאות עונשיות, על מי שמגישים תביעות סרק. כל אלו יביאו, לאורך הזמן, להפחתת החשש מפני תביעה על כל צעד ושעל, וממילא יובילו להפחתת תלותם של מקבלי ההחלטות ביועצים המשפטיים.

במישור המיידי: יש להעביר לידי ועדה ציבורית את מינוייהם של היועצים המשפטיים בגופים הגדולים (משרדי הממשלה, העיריות הגדולות, רשויות סטטוטוריות חשובות, חברות ממשלתיות גדולות וכדומה). הוועדה יכולה להיות דומה לוועדה למינוי שופטים (דהיינו: רוב למשפטנים אבל עם נציגי ציבור), שעם כל הליקויים שבה - עדיפה בהרבה על המצב הנוכחי, בו היועצים מתמנים הרחק מעינו של הציבור. היועצים המשפטיים של הגופים הציבוריים יידרשו לכישורי מינימום של ותק וידע, שיילכו ויעלו ככל שמדובר בגוף גדול וחשוב יותר. יש לקצוב את תקופת כהונתם לארבע או חמש שנים בלבד, ללא אפשרות הארכה.

השאלה של מתן אפשרות לנבחרים לקבל ייעוץ משפטי חיצוני, היא קשה לפתרון. מצד אחד - זכותם; מצד שני - הדבר ייצור תוהו ובוהו. ייתכן שהפתרון צריך להיות טכני, למשל: הגבלת הזכות הזו למספר פעמים בודדות בשנה, כך שראש אותו גוף יחשוב היטב לפני שיעשה זאת. אפשרות נוספת היא התניית הייעוץ החיצוני באישורו של הדירקטוריון או המקבילה לו - מועצת עירייה, מועצת רשות וכדומה.

לבסוף, חשוב מאוד לבצע שתי רפורמות עליהן מדברים כבר זמן רב, אך הן אינן מתקדמות. האחת: פיצול בין תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה. אם היועץ יהיה רק יועץ ולא ראש התביעה הכללית, לא יוכל להיווצר מצב - כפי שחשף כאן יואב יצחק - בו בכובעו האחד מחזיק יהודה וינשטיין בגורלו של ראש הממשלה, ובכובעו השני הוא נותן לו "עצות" שלא ניתן לסרב להן. השנייה: הקמת גוף חיצוני שיפקח על הפרקליטות. זה לא קשור במישרין לשליטת של היועצים המשפטיים, אך בהחלט יעזור להחזיר את מערכת המשפט כולה למקומה הראוי והמכובד.