המהפכה של ביניש

דורית ביניש שוב מוכיחה שאין בהכרח קשר בין להיות משפטן לבין ידיעת החומר לבגרות באזרחות. שאדם יכול להיות עורך דין, שופט ואפילו נשיא בית המשפט העליון, תוך התעלמות ממושכלות יסוד של דמוקרטיה, שבמרכזן כיבוד רצון העם והפרדת רשויות. שבעיניה יש למדינת ישראל שליט אחד ויחיד: בית המשפט העליון.

דבריה של ביניש (יום ד', 21.12.11) במרכז הבינתחומי בהרצליה שוב עסקו בהשתלחות בנבחרי העם ושוב כללו הבעת דעה בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית וציבורית. מה הפלא, אחרי שעמיתה-לשעבר אליעזר גולדברג קבע שאין בכך עבירה אתית ושהיא חייבת להגן על המערכת? מה הפלא, כאשר הכינוס כולו נועד להלל ולשבח, לפאר ולרומם את משנתם של ברק-ביניש?

נעבור אחד-אחד על דבריה המרכזיים של ביניש ונראה כיצד היא עושה במדינה כבתוך שלה, או לפחות מתיימרת לעשות זאת.

"אירועי השנה האחרונה מוכיחים שיש צורך בחוק יסוד זכויות חברתיות". זוהי פלישה גסה ביותר לתחומה של הרשות המחוקקת. היא זו שתחליט אלו חוקים יחוקקו, באיזה נוסח ומתי. אין זה מתפקידה של ביניש לייעץ לכנסת מה לחוקק. ודאי שאסור לה להביע דעה בנושא המצוי במחלוקת פוליטית, כאשר יש המצדדים בחוק כזה (ואף הגישו הצעות חוק בנדון) ויש המתנגדים. ביניש לקחה כאן צד פוליטי מובהק במחלוקת פוליטית מובהקת. על זה לבד, היה צריך להעמיד אותה לדין משמעתי, אם הייתה לנו מערכת עצמאית אמיתית של פיקוח על השופטים.


"אני חרדה למפעל החוקתי. יש קושי רב לראות מה המשך הדרך ולאן היא מובילה. בחברה כל כך מפולגת ומקוטבת, הניסיון למצוא מכנה משותף אינו פשוט". מי אמר שצריך מכנה משותף? האם בדמוקרטיה אין זה מן הראוי שיהיו דעות שונות? או שמא הכוונה היא למכנה משותף המקובל על חברי בית המשפט העליון?

"צריך להמשיך ולקדם חוקה". שוב: נקודה השנויה במחלוקת פוליטית עזה. העובדה שאין חוקה - בלי קשר לשאלה האם זהו מצב חיובי או שלילי - היא תוצאה של הסכמות פוליטיות בנות עשרות שנים. לביניש, ולכל שופט אחר, אסור להביע דעה בנושא זה - ודאי לא במסגרת של נאום פומבי. אולי, ורק אולי, אפשר להתייחס לנקודה זו אגב פסיקה העוסקת בשאלות חוקתיות.

"הרעיון החוקתי קיים במדינת ישראל. ואולי, יותר מכל, זהו הישגה המרכזי של המהפכה החוקתית". את המהפכה הזו חוללו, ללא כל סמכות, שופטי בית המשפט העליון בראשותו של ברק. כפי שאמר הנשיא המנוח, משה לנדוי: "מי שָׂמְך לחולל מהפכה?" במדינה דמוקרטית, העם הוא הגורם היחיד היכול לחולל מהפכות - דרך נציגיו הנבחרים. משמעותה של המהפכה הזו, כפי שהתחוללה בפועל, היה תפיסת השלטון בידי היועצים המשפטיים והשופטים. אוי לנו כאשר נשיאת בית המשפט העליון מתגאה בכך.

"ספק אם התרבות הפוליטית-חברתית שלנו שונתה שינוי משמעותי בעקבות המהפכה החוקתית וספק אם היא הובילה להפנמה של העקרונות החוקתיים". זהו היפוכה של הנקודה הקודמת. ביניש מבכה את העובדה שלא כולם השלימו עם המהפכה של ברק ושלה, שיש מי שסבורים שהריבון הוא העם ולא בית המשפט.

"הביקורת המשפטית על החקיקה הינה עובדה קיימת שיש לקבל". אבל הביקורת החקיקתית על בית המשפט, היא קונספירציה שיש לגדוע בעודה באיבה. בית המשפט העליון יכול לבטל חוקים, אבל לכנסת אסור לפקח על בית המשפט. בית המשפט העליון יכול להדיח שרים, אבל לכנסת אסור להתערב בבחירת השופטים. בתפיסה של ביניש, האיזונים והבלמים פירושם בלימת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, והבטחה שהן יתאזנו לפי רצונה של הרשות השופטת.