גולדברג חיסל את האמון

אליעזר גולדברג חיסל את אמון הציבור במוסד נציב התלונות על שופטים. לא בגלל ליבת החלטתו בתלונה נגד דורית ביניש, אלא בגלל שורה של נקודות אחרות הנוגעות לאותה החלטה.

מלכתחילה קיים קושי בכך ששופט בדימוס, שיש לו חברים במערכת ומקבל ממנה את הפנסיה שלו, בודק את אנשיה. הקושי גדול עוד יותר כאשר שופט עליון בדימוס מתבקש לחוות את דעתו על הנשיאה שאיתה כיהן. בהליך שיפוטי רגיל, היה גולדברג חייב לפסול את עצמו - אך הכללים הבסיסיים הללו אינם חלים עליו כנציב. זהו פגם ראשון ויסודי.

שנית, בסמכותו של גולדברג לבחון האם ביניש עברה או לא עברה על כללי האתיקה. הוא יכול וצריך היה לעצור את החלטתו בנקודה בה קבע, כי ביניש התייחסה לנושאים שבתחום סמכותה ותפקידה, ולא נקטה עמדה במחלוקת פוליטית. אבל הוא לא עשה זאת. הוא המשיך והצדיק את דבריה של ביניש לגופם והצטרף אליהם, בתוקפו את מה שכינה "דברי בלע" של נבחרי ציבור - שר וחברי כנסת. זה לא תפקידו.

שלישית, מבחן בוזגלו ממש לא התקיים כאן. ביניש דיברה ב-1 בדצמבר שהיה יום חמישי בערב. התלונה הוגשה ב-4 בדצמבר וגולדברג החליט בה ב-8 בדצמבר. תלונות אחרות ממתינות חודשים ארוכים. הפעם החליט גולדברג שעליו לנקות מיד את הנשיאה, לה כנראה יש דין שונה ופרוטקציה לעומת שופט מן השורה.

ולבסוף: הן ביניש והן גולדברג אומרים, שהנשיאה עומדת בראש המערכת המשפטית. זה לא כתוב בשום מקום - לא בחוק יסוד השפיטה ולא בחוק בתי המשפט. אולי זהו המעמד דה-פקטו, אך ביניש וגולדברג מתייחסים אליו כאילו הוא דה-יורה. זוהי עוד דוגמה, קטנה אך בוטה, לצורה בה מתייחסים בכירי מערכת המשפט אל עיקרון הפרדת הרשויות: לא חשוב מה כתוב בחוק, לא חשוב מה אומר המחוקק, חשוב מה שהם יקבעו בעצמם לעצמם.