על חופש המידע ועל הזכות לדעת

החוק שמציע היועץ המשפטי לממשלה, להסתרת חקירות מהציבור, אינו תמים כפי שהוצג בתקשורת. כבר היום קיימים הכלים למניעת הדלפות מחקירות ומהליכים משפטיים. אכיפה ראויה, כבמקרה של גלאט-ברקוביץ, הייתה מחסלת את התופעה. סעיף 117 לחוק העונשין קובע שעובד ציבור (לרבות פרקליט) המוסר ללא סמכות ידיעה שקיבל בתפקיד, דינו מאסר שלוש שנים. גם הסנגורים, הנאשם או החשוד יימנעו מפרסום הפוגע בהליך המשפטי אם ייאכף סעיף 244 לחוק העונשין, הדן בשיבוש מהלכי משפט וחקירה פלילית.

מה אם כן מטרת החוק? העברת האשמה אל העיתונאי המפרסם את החומרים. אין כאן הגנה על נחקרים או נאשמים (שניתן להשיגה בחוקים הקיימים) אלא הסתרת מידע מן הציבור, בעיקר בחקירות של אנשי ציבור. עם חוק כזה לא היינו יודעים את פרטי המקרים של דרעי, אולמרט, הירשזון, קצב, בניזרי וליברמן, ואף של היועמ"ש עצמו בעניין העובדת הזרה שהועסקה בביתו (על-ידי אשתו כמובן). אם הציבור לא יידע פרטים, קל יהיה לקבל החלטות לסגירת תיקים או לעסקות טיעון.

ההצעה מצטרפת לשורת הצעות שמטרתן דומה, כחוק ההשתקה המונע תחקירים באמצעות סנקציות כספיות מוגזמות, והחוק למניעת תרומות לעמותות חופש מידע וזכויות אדם. חברי הכנסת והיועמ"ש אינם היחידים הפועלים להסתרת מידע. מנהל לשכת העיתונות הממשלתית איים על עיתונאים זרים שאם יצטרפו למשט לעזה ייענשו בכל חומר הדין - הודעה שראש הממשלה נאלץ לבטלה.

הגופים הציבוריים בישראל אינם חולקים במידע. שרי אוצר מתלוננים זה שנים כי תקציב הביטחון, המהווה רבע מסך תקציב המדינה, מתנהל ללא שקיפות ופיקוח. משרד האוצר בתורו מסרב לשתף את מבקר המדינה בהליך התקצוב הממשלתי בזמן אמיתי, דבר הפוגע באיכות הביקורת ובשיפור הליכי התקצוב. משרד האוצר אינו מעביר לכנסת את נתוני התקציב באופן שיאפשר דיון רציני לקראת אישורו. הסתרת נתונים היא פרקטיקה מקובלת בישראל.

כך נוהגות הרשויות גם כלפי הציבור. חוק חופש המידע חוקק ב-1998 וספק אם היה מאושר בהרכבה הנוכחי של הכנסת. בהיעדר סנקציות, רבים המקרים שעובדי ציבור עוברים על החוק. רשם העמותות מעניק חסיונות לעמותות כך שתסתרנה את התורמים להן, ומסרב לפרט את העמותות ואת שיקוליו, דבר המעלה חשש לשיקולים פוליטיים.

משרד הבריאות מסרב לפרסם השוואה בין קופות החולים, שתאפשר למבוטחים בחירה מושכלת בין הקופות. הנהלת בתי המשפט (האחראית על שמירת החוק) נאבקת כדי לא לחשוף את מספר התיקים שנמצאים אצל כל שופט ומשך הטיפול בהם. המידע נמסר לציבור רק בצווי בית משפט.

גם המידע הקשור באופן אישי לחברי הכנסת ולשרים מוסתר מפנינו. בארצות הברית מפרסם כל נבחר ציבור את דוחותיו למס הכנסה ואת הצהרת ההון שלו, דבר המאפשר לדעת האם וכיצד התעשר בעת כהונתו.

בישראל, למרות המלצות ועדות ציבוריות, לא נדע האם חבר הכנסת, השר או הפקיד הבכיר התעשר במהלך תפקידו הציבורי. חברי הכנסת, התומכים בשימועים פוליטיים פומביים לשופטים, נמנעים מכל גילוי הקשור בהם עצמם.

הזכות לדעת אינה חסד שהרשות מעניקה, היא נובעת מעצם היות המדינה דמוקרטית. מחקרים משווים מראים כי חופש המידע הוא אחד הסממנים המובהקים לדמוקרטיה אמיתית, בעוד ששלטון רודני רואה במידע חופשי סכנה לקיומו, ומונע חופש עיתונות, טלוויזיה ואינטרנט. אנו רואים דוגמאות לכך בכל יום, ממדינות ערב ועד רוסיה, ומקוריאה הצפונית ועד סין ואירן.

יש לאזן בין צנעת הפרט, למשל על-ידי איסור צילומים משפילים או פרסומם, לבין זכותנו לחיות במדינה חופשית בה השקיפות תאפשר לנו גיבוש עמדה בנושאים החשובים לנו.