|
|
עשרה בטבת. יום קדיש כללי [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| עלינו לשאול את עצמנו מי צר על זהותנו היום, מי מאיים להגלותנו מזהותנו הייחודית. זו הצידה לדרך שיום עשרה בטבת נותן לנו. עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי, ובכל זהויותיו של היום הזה הוא מעניק לנו ציפיה ליום שלאחר השבר, ליום הגאולה | |
|
|
|
|
עם חזרתם של גולי בבל לארץ יהודה להקים את הארץ מהריסותיה ולבנות מחדש את בית המקדש, עלתה השאלה האם בעידן של גאולה יש לקיים את ימי הצום שנקבעו לזכר החורבן. כשבית המקדש עמד על מכונו החריפה השאלה: לשם מה לקיים את ימי הצום? הנביא זכריה ניבא אז: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה, ח 19). זכריה הנביא מביע כאן משאלה כמוסה שבזמן של גאולה ועצמאות מדינית יבוטלו כל ימי הצום: משאלה זו של זכריה לא התממשה עדיין.
עשרה בטבת נקרא בפי הנביא "צום העשירי" על-פי המסורת, בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים בימי בית ראשון (586 לפני הספירה) ובמקרא מסופר: "בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנצאר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב, ותבוא העיר במצור" (מלכים ב, כ"ה). ביום הזה שבו החל תהליך חורבן בית ראשון הוטל המצור על ירושלים בימי בית שני: חכמינו מצאו תמיד סמיכות של תאריכים ואיחדו ימי זיכרון. בימי בית שני פרץ המרד הגדול של היהודים ברומאים, וביום משמעותי זה החל המצור.
יום השואה הוסמך בתפיסה המסורתית לעשרה בטבת
חכמינו שאיחדו ימי פורענות עשו זאת בוודאי כדי להקל על העם לציין ולזכור ימים אלה. וכך קרה שלאחר "השואה" הוסמך יום השואה בתפיסה המסורתית לעשרה בטבת, והוא נקבע כ"יום הקדיש הכללי לנספים בשואה". עשרה בטבת הוא המועד שבו זוכרים את קרבנות הנאצים וקוראים לזכרם את הקדיש. זכרון השואה נמתח בחוויה הישראלית בין שתי תחנות בלוח השנה שלנו: עשרה בטבת הוא יום הזיכרון המסורתי, וכ"ז בניסן הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה, על-פי חוק הכנסת: יום יהודי ויום ציוני, שהרי כ"ז בניסן הוא לא במקרה יום פרוץ מרד גטו ורשה ונבחר כדי לבטא את ערך הגבורה בתקופת השואה. עשרה בטבת, לעומת זאת, מבטא את הגורל היהודי, את הסבל ואת הפורענות שליוו את היהודים לאורך ההיסטוריה.
עלינו לזכור שעל-פי המסורת, בית ראשון חרב עקב עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לעומת זה בית שני חרב בשל שנאת חינם (יומא ט). וחכמינו קבעו במסכת יומא ששנאת חינם שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לקח זה חייב להיות לנגד עינינו גם בימים אלה של מחלוקת פנימית קשה בתוכנו, שבעיקרה היא ביטוי לשנאת חינם.
המצור על ירושלים בימי קדם בעשרה בטבת מבטא גם הוא עבורנו מטפורה קיומית בכל דור ודור. כמי שחיים את העבר תמיד, כמי שגדלים עם השנים לתוך תרבות של זיכרון, אנו בוחנים בכל דור מי שם עלינו מצור עכשיו. המצור נועד בימי קדם לשבור את רוח העם, כדי לבטל את זהותו ולהגלותו ממולדתו המקורית. עלינו לשאול את עצמנו מי צר על זהותנו היום, מי מאיים להגלותנו מזהותנו הייחודית, כדי שניבלע בכפר הגלובאלי. זו הצידה לדרך שיום עשרה בטבת נותן לנו. עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי, ובכל זהויותיו של היום הזה הוא מעניק לנו ציפיה ליום שלאחר השבר, ליום הגאולה.
השאיפה לגאולה היא חלק מחיינו מאז נוצרנו. המדרשים היהודיים מבשרים לנו על בוא המשיח שיביא את הגאולה. נשאלת לא פעם השאלה: למה אם כן משיח לא בא? - על כך אמר איש חכם: "המשיח יבוא, אם הוא יחוש שאנו באמת מחכים לו". הלוואי שיהיה היום הזה עשרה בטבת יום של זכרון הפורענויות אך גם יום של ציפיה לגאולה. כשתבוא הגאולה באמת, ניבא לנו הנביא זכריה, יתבטלו כל ימי הצום והתעניות. לו יהי.
