ראינו את
אחמד טיבי (כאמור, מעתה ייקרא אחמד טיזי) מדבר על החלקים האחוריים של האדם. קודם לכן דיבר בלשון מכובסת על איברים קדמיים, כנראה שהוא מתגעגע לחליפת הגניקולוג.
לכן, תושבי המדינה הזו חייבים להוליכו בעקבות חבר כנסת ערבי אחר, ש"נשתה" (ולא מכוס אמוק) מכאן סוף-סוף לאחר מלחמת לבנון, או שיחזור לקליניקה ויוכל לעסוק בכל אותם מונחים האהובים עליו כל-כך. היום הוא עוסק בהם בפה בלבד, ובייחוד בלשון, אבל אם יחזור לקליניקה, הוא יוכל גם להפעיל את הידיים – ובקליניקה, כאשר הדלת סגורה, וכמובן בהסכמה, אפשר לשלב פה, לשון וידיים – וחוזר חלילה.
הוא תותח, אחמד טיבי (כאמור - מעתה טיזי). הוא שולט בעברית. מה זה שולט, בחולם הוא מבין, ואפילו בשורוק. הוא גם מבין ב-ש', א', ה', י' ו-ד' – כן, שאהיד. הוא מבין היטב בשאהיד. גם השאהידים ידעו להפריד היטב בין איברי הגוף. אוטובוסים שלמים הם הפרידו, מסעדות, ידיים ורגליים, וראשים ועיניים הם הפרידו. טף, נער ונערה, בוגר ובוגרת, קשיש וקשישה. ואלה גיבוריו, והוא ודאי חפץ שישובו אלינו, על-מנת להפריד עוד ועוד.
אלה גיבוריו של אחמד טיבי (אשר כאמור מעתה ייקרא אחמד טיזי) – וכאשר הוא בכנסת, הוא מביא עמו את גיבוריו לכנסת. בושה ועלבון לישראל ולאנושות כולה.
ערביי ישראל מעדיפים מנהיגות שאהידית מסכנים ערביי ישראל שזו הנהגתם. לו רק היו לוקחים קצת יוזמה, היו שולחים את ההנהגה שלהם לעזאזל, ומביאים במקומה הנהגה אשר תדאג לחינוך ילדיהם, לשיכון, לבריאות ולרווחה. אבל לפחות לעת עתה, מעדיפים כנראה ערביי ישראל מנהיגות שאהידית, מנהיגות הסוגדת להפרדת הראש והידיים מן הגוף, מנהיגות הרואה את ייעודה בקהל תומכים רעב ובור, כי רק כך הם יכולים להבטיח את שאהידיותו, רק כך הם יכולים להנציח את מנהיגותם הנפשעת.
כל קבוצה בוחרת את מנהיגיה, בייחוד במדינה דמוקרטית. כל קבוצה משלמת את המחיר על טעות בבחירה, וערביי ישראל משלמים, מה זה משלמים, בריבית דריבית.
וכאמור, מעתה לא ייקרא אחמד טיבי אלא אחמד טיזי.
רק, לכאורה, לפי שעה
