הטור של פריצי

משהו בולט בהעדרו מכתבי האישום בפרשת הולילנד. נתבעים שם ראש ממשלה וראשי עיר לשעבר, נתבעים נבחרי ציבור ואישים בכירים ומוצגות ראיות רבות להעברת כספים כיסם. אם נסמוך על דברי עד המדינה, מדובר בחגיגת שוחד מטורפת שימי האימפריה האחרונים של רומא נחשבים מולה לימי צנע וסיגוף. רק שמשהו חסר בתמונה:

איש לא שם לב שלא הוגש כתב אישום כלשהו כנגד איש מכל חברי ועדת התכנון והבניה שאישרו את הפרויקט.

נא לא לזלזל: אפשר לשחד את אולמרט ואת שולה ואת כל חברי מועצת העיר וסגני ראש העיר עד מחרתיים, אבל מי שדנו, הצביעו ואישרו את הפרויקט היו רק חברי ועדת התיכנון והבניה המחוזית. והם, למרבה התדהמה, נעלמו מכתבי האישום.

וזה מעלה זכרונות הנוגעים לנורמות המזרח תיכוניות שלנו, ונתחיל בטורקיה:

מעשה שסיפר לי יצחק ברמן, מי שלימים היה יו"ר הכנסת, ובנעוריו היה גם איש אצ"ל, גם קצין אינטליג'נס בריטי וגם עו"ד מבריק שיעץ וייצג חברות ועסקים בארץ ובעולם.

אחד הקליינטים שלו התמודד בשנות ה-60 על מכרז גדול בטורקיה, מדינה שומרת סדר וחוק שמן הידועות היא שלא ניתן להתמודד בה על מכרז בלא להכיר אישית ולוחצת את יו"ר הוועדה, ואח"כ גם את שאר חבריה, לבל יקופח איש מהם בפרנסתו. כדי שלא הוסיף שמן למדורת היחסים הדיפלומטיים הרותחת, נצהיר ונכריז שזה היה נהוג שם רק בשנות החמישים, או השישים, או השבעים, או השמונים, או התשעים של המאה שעברה, וכל קשר לימינו אלה לא קיים בכלל, ואפילו נצהיר בזאת מידיעה אישית שכל המכרזים הציבוריים בטורקיה של ימינו הינם הגונים בדיוק וממש כמו בישראל, וגם להפך.

ונחזור לשנות השישים ההן, שעה המתמודד הישראלי החליט לרכך ולשמן כמקובל את יו"ר הועדת המכרזים הטורקי והלך להתייעץ עם ברמן כמה לדעתו צריך לשלם. זה הזהירו כמובן שמדובר בעבירה, אומנם תיאורטית לחלוטין בטורקיה, אבל היה ברור לשניהם שנדרש סכום רציני ומכובד, כיוון שיו"ר ועדת המכרזים הוא שופט בכיר שוודאי אינו עוסק בקטנות, וגם המכרז היה די עשיר, מפתה וקורץ.

וכך היה. הקליינט של ברמן גירד את המזומנים מהיכן שצריך, העביר ליו"ר הוועדה את מה שצריך ואף הוסיף ביד רחבה כדי להשתוות לשאר המתחרים, ולא חלף חודש ונתפרסם והודע רשמית כי הישראלי זכה במכרז.

שנים רבות לאחר מכן פגש ברמן במקרה במלון נופש אירופאי את אותו שופט נכבד בגמלאות. בטוב ליבם בצדפות איריות ויין צרפתי, או שמא היו אלה צדפות צרפתיות וויסקי אירי, הגניב ברמן ברמז דק בשיחה את הערכתו על כך שהאיש קיים בהגינות וביושר את חלקו ונתן לישראלי לזכות במכרז.

לא ולא, השיבו השופט הנכבד, אתה לא חייב להודות לי על כלום. דע לך שהקליינט שלך זכה במכרז ביושר ובצדק ובזכות, ולכסף לא היה שום קשר לתוצאה.

הכיצד? תמה ברמן. פשוט מאד, השיבו השופט: כפי שאתה מבין, כל המתמודדים במכרז העבירו לי כספים, ובסכומים די דומים, כך שמראש הייתי נטול פניות ויכולתי לשפוט ולהכריע בצדק ובהגינות במכרז. אולם ליתר ביטחון וכדי שלא לתת למי שיפסידו סיבה לכעוס עלי או לחשוב עלי רעות, החלטתי שלא להשתתף בכלל בישיבה של ועדת המכרזים, והוריתי לסגני לכנס ולנהל אותה בהעדרי ולהחליט לפי שיקול הדעת המקצועי של חברי הוועדה. וכך היה. עד היום אפילו לא שאלתי מי זכה בסוף במכרז, והנה עכשו אני שומע ממך לראשונה שהקליינט שלך זכה, ומסתבר שהכל הסתדר לטובה, וגם כמובטח.

לא מן הנמנע שבסוף יתגלה שאיש מכל מקבלי השוחד הבכירים בפרשת הולילנד לא השתתף בכלל בהליכי אישור פרויקט הבניה המושחת הזה. כמה מרענן יהיה לגלות אז שמודל השופט הטורקי עובד גם בירושלים ושהייזמים שילמו וביזבזו כסף לחינם, כי מספיק היה הטימטום המדהים של חברי ועדת התכנון והבניה המחוזית שאישרו את הבניה המכוערת הזו. ועל טימטום, כידוע, אצלנו לא מענישים. בדיוק כמו בטורקיה.

עד המדינה הסגיר למשטרה אנשים רבים. בין השאר הוא סיפר על שני בכירים נוספים שהוא שיחד: יהושע פולק, מי שהיה סגן ראש עיריית ירושלים ויו"ר ועדת התכנון והבניה העירונית שלה, ומתי חותה, יו"ר ועדת התיכנון והבניה המחוזית. הועדות שבראשם עמדו הן שעסקו בפרויקט.

על פולק ומעלליו אפשר לכתוב ספרים מלאים, וגם למשטרה יש עליו הרבה חומר מהמון פרשיות אחרות, אבל כאן נסתפק ונזכיר רק שששנים רבות הוא היה איש הכספים והעמותות הנסתרות של משפחת פרוש ואגודת ישראל, וזו לכשעצמה המלצה טובה מאד לכל חוקר. על מתי חותה נסתפק באיזכור עובדת היותו מיקירי שס, שזה לא פשע, ומנכ"ל עיריית בית שמש, שזה לא עתיד.

אין ספק שמדובר בשני דגים שמנים במיוחד שעד המדינה מפליל אותם ברורות: הוא סיפר והעיד במשטרה כיצד העביר ושילם להם מאות אלפי שקלים, ואף הציג רישומים וחשבונות. בעקבות עדותו הם נעצרו ברעש תקשורתי גדול וישבו ימים ארוכים במעצר, כי היה למשטרה מה לחקור: אפשר לקנות לשולה זקן עגילים וטבעות עד מחרתיים, אבל לא שולה היא מי שיושבת בועדות התכנון ומאשרת תוספת אחוזי בניה. חשובה ככל ששולה לא תהייה, בעסקי הקלות הבניה ופטור מהיטל שבח היא אפיזודה בטלה בשישים.

והנה, הוגשו כתבי האישום בפרשה, ולמרות עדותו הברורה של עד המדינה ששילם להם, השניים נעדרים מהם ולא מוגש נגדם כתב אישום.

זה רגע לעצור ולחשוב: או שמישהו מפשל כאן בענק, או שמישהו מושך חזק בחוטים ניסתרים, או שגם בפרקליטות לא מאמינים לכל מה שסיפר להם עד המדינה שלהם. ועד מדינה שלא מעיד אמת הוא בעיה קשה. הבעיה של הפרקליטות שהם כבר מושקעים בו המון, וההימור רק הולך וגובר. זוכרים את טלנסקי?

עד המדינה, שפרקליטי המדינה עדין אוסרים למסור לכם את שמו, הגיש נגד מעסיקיו הקודמים בפרויקט הולילנד תביעה אזרחית על סך 30 מיליון שקל. לא הבנתי אם זה רק עבור חלקו ברווחים שנצברו, או שזה גם לקבלת החזרים עבור כספי השוחד שהוא שילם מכיסו בשמם. אבל משהו בכתב התביעה מעורר ענין:

התובע מבקש מבית המשפט לתת לו פטור מתשלום אגרת התביעה כי אין לו כסף. הוא כותב כי הפרקליטות הבטיחה לו פטור מאגרה, אבל מסביר שאם בית המשפט לא יתן לו אותו – כי אז משטרת ישראל התחייבה לשלם עבורו את האגרה כמימון ביניים. במילים אחרות: משטרת ישראל תשקיע עבור העד שלה גם 750,000 שקל כדמי אגרת המשפט לתביעה פרטית שלו שנועדה להכניס לכיסו 30 מיליון שקלים.

ידענו שהעד הזה יקבל מהמדינה משכורת קבועה, חסינות מהעמדה לדין, מחיקת כל חובותיו לרשויות המס (ומדובר בכמה מליונים טובים), מימון עורכי דינו הפרטיים והסדרי פנסיה עד אחרית ימיו. יתכן שבנספח הסופי רשמו לו גם בית אבות בשוויץ או בית נופש ומטפלת, לך תידע, כי הנספח הזה מוסתר מהציבור.

עכשיו מתגלה שהמשטרה תממן עבורו גם השקעה של שלושת רבעי מיליון שקל בתשלום אגרת משפט במקומו. אם הוא יזכה, הוא בטח יחזיר למשטרה את ההלוואה. אבל מה אם הוא יפסיד?

דן תיכון, עוד יו"ר כנסת לשעבר, היה תושב מלחה הסמוכה להולילנד, לפני שגם הוא נטש את ירושלים המתחרדת. שנים ארוכות, בכל פעם שעבר במכוניתו למרגלות הפרויקט הוא לא יכול היה להתאפק מלשאול בקול את כל היושבים עימו ברכב: "איך זה שאתם לא רואים כאן את השוחד הענק? פרויקט כזה הרי לא יכול לקום בישראל בלי לשחד את כל המעורבים. איך זה שלא כולם רואים זאת?".

תיכון צדק. אי-אפשר היה שלא לראות, ובכל זאת הפרויקט קם. אולי כי הירושלמים חשבו שאין מה לעשות נגדו כי הכל מושחת. להגנתם יאמר שרבים מהם עובדי מדינה בעצמם, אז יש להם ניסיון.

לכן מגיע שאפו למשטרה על החקירה ולפרקליטות על הגשת כתבי האישום. אולי מאוחר מדי, אולי קטן מדי, ודאי לא ממצא, אבל גם זה משהו. ועיקר הלקח הוא לנו: לא צריך לחכות למשטרה. את השחיתות במערכת הציבורית, עירונית וממשלתית כאחד, אנו רואים בגלוי ומזהים בעיניים. כשהיא קיימת יש לה סימנים וריח. לכן לא צריך להסס, ובכל פעם שרואים אותה כדאי לא להסתפק יותר בשאלה במכונית הנוסעת, אלא כדאי לעצור ולהרים שלט גדול: כאן קיימת שחיתות. כי הסיכוי שנטעה בהבנת המתרחש, הוא נמוך.

לימאים ישנה מסורת חשובה, שבגלל הפוליטיקלי קורקט קוראים לה עכשו אמונה תפלה, לפיה אין מעלים נשים על הסיפון.

(למעוניינים בהסבר המדעי: כשמסתובבת אישה על סיפון אוניה שמשוטטת בים, אז אשתו של נפטון מתחילה לחשוד בבעלה ולעקוב אחריו לכל מקום, ואז נפטון מתעצבן וכך פורצת סערה. בדוק ומוכח)

בעמוד הראשון בעיתון פורסם שכולם מחפשים עכשו את הצעירה שהייתה עם הקפטן האיטלקי על גשר הפיקוד של הקוסטה קונקורדיה. השלטונות האיטלקים מייחסים לעובדה שאישה שהתה על גשר הפיקוד קשר ישיר לטביעה.

בעמוד השני בעיתון סקרו את שקיעתה של מפלגת קדימה, ובעמוד השלישי כתבו על ההידרדרות והשקיעה המתמשכת של מערכת המשפט בישראל.

יש משהו שהשלטונות האיטלקים יודעים על גשרי הפיקוד שאנו עוד לא הבנו?