ב-25 בינואר 2011, לפני שנה בדיוק, החלו המוני צעירים מצריים לזרום לככר אלתחריר ("השחרור", מהכיבוש הבריטי) כדי למחות נגד שלטונו העריץ והמושחת של
חוסני מובארק אשר ישב על כס השלטון כמעט שלושים שנה. הוא היה הרביעי בשרשרת השליטים ששלטו על מצרים מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב-23 ביולי 1952. קדמו לו מוחמד נגיב, גמאל עבד אלנאצר ואנוור סאדאת. מאז המהפכה ההיא לא התקיימו בחירות אמיתיות במצרים, וכל המערכת השלטונית הייתה לא יותר מאשר חותמת גומי ציבורית להחלטות הנופלות בחדריו של הנשיא, השליט. מערכת זו הייתה בנויה ממועצת העם (בית תחתון), מועצת השורא (בית עליון), ממשלה, נשיא ומערכת משפט. מדי כמה שנים היו נערכים בחירות למועצת העם ומשאל עם על הארכת כהונתו של הראיס, אך היה ברור כי הרכבו המפלגתי של בית "הנבחרים" נקבע מראש על-ידי הנשיא, ומשרד הפנים לא היה יותר מאשר "קבלן בחירות" שתפקידו היה לארגן הצגה של בחירות בין מועמדים שכל עניינם היה לאייש כיסא בפרלמנט, מבלי שלפרלמנט יהיה תפקיד אמיתי.
המפלגה השלטת בימי מובארק הייתה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ולנציגיה היה רוב של מושבי המועצה, כך שלמובארק היו חיים קלים: כמעט אף אחד לא הצביע נגדו, ואפילו אם היו מעזים להתאגד נגדו, לא היה בכוחם להסירו מתפקידו. מוסדות השלטון פעלו על-פי חוקה שתפקידה היה לוודא כי הנשיא יישאר על כסאו עד נשמת אפו האחרונה, תוך שמירה על תדמית של מערכת נבחרת ודמוקרטית. כך הפכה "מועצת העם" חותמת גומי עבור הנשיא, והכל - על-פי החוקה והחוק.
מכה אנושה לחילוניים
מעבר לכך, יעד חשוב של החוקה היה למנוע את כניסתם של הגורמים הדתיים למערכת השלטון, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים. היה ברור כי תוצאות הבחירות משקפות את רצונו וכוונותיו של הנשיא יותר משהן מבטאות את מה שבחר העם: כאשר ביקש מובארק להפחיד את המערב כדי שאירופה וארה"ב יתמכו בו, הוא איפשר ל"אחים המוסלמים" לתפוס כ-20 אחוזים ממושבי מועצת העם - כ-80 חברים, ובפעם אחרת הוא איפשר להם להכניס מועמד אחד בלבד.
עם השנים הוכנסו שינויים קוסמטיים בחוקה, בעיקר בעקבות דרישה ציבורית שהתבטאה בדרך כלל בהפגנות, אך שום שינוי מהותי בחוקה, בחוק ובמערכת השלטונית הנובעת מהם לא הועיל לעם המצרי לכפות על הנשיא בדרכים רגילות.
מאז פרוץ המהומות, ויותר מאז שהגיש מובארק את התפטרותו ב-11 בפברואר 2011, עסוקה הזירה הפוליטית הפנימית במצרים בשאלה אחת גדולה: איך תיבנה מערכת השלטון העתידית. שאלה זו נחלקת לשאלות משנה: מה יהיה ההרכב המפלגתי של מועצת העם? למי מותר להקים מפלגה? כיצד ניתן להבטיח בחירות שוות והגונות במדינה שמעולם לא היו בה בחירות כאלה? מה תהיה חלוקת הסמכויות בין מועצת העם, לנשיא ולבית המשפט, כך שלא תקום במצרים דיקטטורה נוספת? אין אפשר לנהל מדינה כל כך מורכבת ומסובכת באופן שלכל אחד תינתן זכות להביע דעה, אך מישהו חייב לקבל החלטות ולבצען?
במרס התקיים משאל עם על תיקון לחוקה, ועל-פי החוקה המתוקנת התקיימו במהלך חודשיים, מנובמבר עד ינואר, הבחירות למועצת העם שתפקידה העיקרי הוא לחוקק חוקים ולפקח על רשויות המדינה. מצרים מחולקת ל-27 מחוזות, והבחירות התקיימו בשלושה חלקים, כאשר כל חלק כולל תשעה מחוזות. לראשונה הותר להקים מפלגות על בסיס דתי, והתוצאות משקפות היטב את החלוקה הפנימית של העם המצרי:
מפלגות דתיות: מפלגת "החירות והצדק" השייכת לתנועת "האחים המוסלמים" זכתה ב-235 מושבים שהם 47.2 אחוז. מפלגת "האור" הסלפית זכתה ב-123 מושבים, המהווים 24.7 אחוז ממושבי המועצה. רשימה זו היא צירוף של שלוש מפלגות: "האור" שזכתה ב-106 מושבים, "הבנייה והפיתוח" שזכתה ב-13 מושבים ו"המקוריות" שקיבלה 3. מפלגה דתית מתונה, "המרכז", זכתה בעשרה מקומות.
כל המפלגות החילוניות יחד זכו בפחות משליש ממושבי המועצה: מפלגת "ופד" הישנה זכתה ב-38 מושבים שהם 6.9 אחוזים, "ברית הגוש המצרי" תופסת 43 מושבים שהם 7.6 אחוזים, "הרפורמה והפיתוח" 9 מושבים שהם 1.8 אחוזים, "המהפכה המתמשכת" 7 מושבים שהם 1.4 אחוזים, ועוד שמונה רסיסי מפלגות שקיבלו פחות מ-7 מושבים. תוצאות הבחירות הן מכה נוראה לחוגים החילוניים. הם היו אלה שבגופם ובדמם סילקו את מובארק, ואז באו הדתיים ולקחו להם את המדינה.
השבוע התכנסה לראשונה מזה שנה "מועצת העם" ("מגלס אלשעב") המצרית, שנהוג לכנותה "הבית התחתון". מספר חבריה של מועצת העם 508, מהם 498 נבחרי ציבור ועשרה ממונים על-ידי המועצה הצבאית העליונה. ליו"ר הבית נבחר נציג המפלגה הגדולה, "החירות והצדק" של "האחים המוסלמים".
הוויכוח המתנהל בימים אלה סובב סביב שאלת היחס בין האיסלאם ובין המדינה. כבר בעת השבעת הנציגים הכריז אחד מהם המשתייך למפלגה הסלפית, כי ישמור על החוקה ועל חוקי המדינה רק עד כמה שאינם נוגדים את השריעה האיסלאמית. יו"ר הישיבה, איש מפלגת הוופד החילונית, עצר את תהליך ההשבעה וחייב את הנציג הדתי לומר את הנוסח המקובל.
"האחים המוסלמים" שואפים להקים "מדינה אזרחית" שמקור הסמכות של חוקיה יהיה השריעה האיסלאמית, כך שחוקי המדינה ישקפו את רצון העם ולא יהיו מנוגדים לשריעה. "האחים" מתנגדים להקמת מדינה דתית, שכן אינם מקבלים מצב שבו אדם שולט באדם אחר בשם הדת. הסלפים אינם מקבלים את המונח "מדינה אזרחית", בחששם כי הכוונה האמיתית בביטוי זה היא מדינה חילונית.
חוקתיות - יש מאין
השלב הבא של הבחירות יהיה לבית העליון - מועצת השורא. בעבר מונו חבריה על-ידי הנשיא, ובעקבות המהפכה יהיה זה העם שיבחר את נציגיו. השלב האחרון יהיה בחירת הנשיא, וגם מערכות בחירות אלה תתקיימנה בשלושה חלקים. על-פי התכנון, יסתיים תהליך הבחירות ביוני, וכאשר תתקיים מערכת שלטונית חדשה ויציבה, תעביר לידיה "המועצה הצבאית העליונה" בראשות הפילדמרשל חוסיין טנטאווי את סמכויות השלטון.
משימה נוספת של המערכת החדשה היא ניסוח החוקה. לשם כך נבחרה ועדה בת 100 איש המייצגים את כל מגזרי החברה המצרית. על החוקה יהיה לטפל בכמה שאלות יסוד המהוות סלעי מחלוקת קשה בחברה המצרית:
- מעמד הדת וחוקיה - השאלה שמציבים הגורמים הדתיים היא כיצד יכול מוסד אנושי, שחבריו נבחרו על-ידי אנשים אחרים ולא על-ידי היושב במרומים, לחוקק חוקים? באיסלאם יש הבחנה מוחלטת בין ההלכה שהיא חוק שמיימי שקבע אותו יוצר העולמים, הקיים לעד, ובין "חוקים מומצאים" שמפיקים פרלמנטים זמניים על-פי האינטרסים והחולשות של בני אדם. ההלכה מקובלת, ואילו החוקים המומצאים פסולים מעיקרם.
- מעמד המיעוטים ובראשם המיעוט הקופטי הנוצרי - שאלה זו קשורה לשאלה הקודמת, שכן האיסלאם קובע שנוצרים ויהודים יכולים לחיות תחת כנפי האיסלאם, אך בתנאים מגבילים של "אהל ד'ימה" - בני חסות, שהם בעלי מעמד נחותה מזה של מוסלמים. אין הם יכולים לשאת במשרות שליטה על מוסלמים וחייבים לשלם מס מיוחד, ג'יזיה, שמוסלמים פטורים ממנו. בתיהם חייבים להיות נמוכים מגובה מסגד העיר, ואסור להם למכור יין במרחב הציבורי. גישה זו כלפי הקופטים היא בעייתית מאוד, שכן הקופטים רואים בעצמם את תושבי מצרים המקוריים, לא פולשים כמו המוסלמים שהגיעו במאה השביעית לספירה, ולכן הם חוששים מאוד בימים אלה מהתחזקות הפיקוח המוסלמי על בניית כנסיות ומנזרים, ומהיעדר אכיפת הסדר הציבורי כשהם מותקפים על-ידי המון, רכושם נבזז, גופם נפגע וכנסיותיהם נשרפות. רבים מהם מהגרים לכל ארץ המוכנה לקבלם.
- מעמד הצבא - במהלך 60 השנים של שלטון "הקצינים החופשיים" התחזק מעמדו העל-מדינתי של הצבא. רבים מחוקי המדינה חלים על "פשוטי העם", אך לא על הקצינים והחיילים "המורמים מעם". לצבא מותר לירות על אזרחים אם לדעתו הם פוגעים בסדר הציבורי. גם כיום הצבא שולט במדינה, לאחר שבפברואר האחרון השעה את החוקה ל"חצי שנה" שעד היום עדיין לא הסתיימה. השאלות הקשורות למעמד הצבא משפיעות על יכולתם של הגופים הנבחרים להשפיע על מינוי קצינים, על הכרזת מלחמה נגד אויבים ועל האינטרסים הכלכליים הרבים והמסועפים של הצבא.
גם סוגיית השיפוט מושפעת ממעמד הצבא. יש במצרים נוהג שאם אדם מואשם בעבירה על פגיעה בבטחון המדינה, הוא עומד לדין בפני בית דין צבאי. דיני הראיות בבתי הדין הצבאיים שונים מאלו הנהוגים בבתי משפט אזרחיים, הנאשם אינו זוכה לייצוג מקצועי, והעונשים כבדים יותר. במהלך השנים הועמדו בעיקר אנשי "האחים המוסלמים" לדין בפני בתי דין צבאיים. הדרישה לבטל נוהג זה הוצבה כבר לפני שנים רבות, ויש סיכוי טוב שהיא תתקבל בעתיד הנראה לעין.
- חלוקת הסמכויות בין הפרלמנט, הממשלה, ראש הממשלה והנשיא - במדינה שבה יש מסורת אזרחית, חלוקה זו נקבעת על בסיס של הסכמה גורפת. במדינה אוטוקרטית כמו מצרים, שבה הוחנקו כל המגמות המציבות את האזרח במרכז והנשיא יכול היה לפגוע במנסים לקצץ בסמכויותיו, לא התפתח שיח חברתי המאפשר ניהול מחלוקות בדרכי שלום. מצב חמור יכול להתפתח כאשר תפרוץ מחלוקת בין הפרלמנט שנבחר על-ידי הציבור, ובין הנשיא שגם הוא נבחר על-ידי הציבור. מצב כזה יכול להביא לקיפאון פוליטי ולשיתוק מערכות.
- הסכמים בינלאומיים - שאלה חשובה העומדת כיום בפני מעצבי מצרים העתידית היא עד כמה תהיה המדינה מחויבת לעמוד בהתחייבויותיו של השלטון הקודם. מצד אחד, מקובלת בעולם התפיסה כי שינוי ממשל, ממשלה או בית נבחרים אינו מהווה סיבה לביטול התחייבויות בינלאומיות של המדינה. במצרים היום השאלה מתמקדת בשלום עם ישראל. "האחים המוסלמים" הכריזו מאז 1978, עת נחתמו הסכמי קמפ-דיויד בין ישראל ובין מצרים, כי אין הם רואים בישראל ישות לגיטימית, ולכן אי-אפשר על-פי האיסלאם לעשות איתה שלום, שכן שלום נותן לישראל "תעודת ביטוח". האם אכן תבטל מצרים בעתיד את הסכם השלום עם ישראל? האם תמשיך לאפשר לספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ כפי שהיה מאז חתימת הסכמי השלום, או שמא תשוב לחסום את התעלה בפני הספנות הישראלית? השאלה מתחדדת כשמדובר בכלי שיט של חיל הים, הנזקקים לעבור בתעלה על-רקע המתיחות במפרץ הפרסי.
הסכמים אחרים של מצרים עם אירופה קשורים לתיירות, ויש כיום רבים במצרים, סלפים בעיקר, הקוראים לחסל את ענף התיירות בגלל סיבות הקשורות למוסר, סמים ואלכוהול.
סביר להניח כי לא יחולו שינויים מהותיים בהתייחסות מצרים לסוגיות בינלאומיות, שכן מצרים תלויה מבחינה כלכלית באספקת מזון מארה"ב, וזו תכפה על המצרים להתנהג באופן מקובל על העולם.
"מדינת מצרים המוסלמית הערבית"?
עוד סוגיה הועלתה בתקופה האחרונה, והיא שם המדינה, המבטא את סדרי העדיפות הלאומית שלה. שמה של מצרים הוחלף בידי נשיאיה כמה פעמים: אחרי האיחוד עם סוריה ב-1958 היא נקראה "הרפובליקה הערבית המאוחדת" - שם המבטא כי הערביות ניצבת לפני כל דבר אחר. סאדאת שינה את שמה ל"רפובליקת מצרים הערבית", ובכך הציב את מצריוּתה של מצרים לפני ערביוּתה, וכך גם ניהל את מדיניותו מול העולם הערבי: השיקול המצרי הפרטיקולריסטי היה חשוב בעיניו יותר מהאינטרס הערבי, ולכן חתם על שלום עם ישראל, בניגוד לעמדתן של כל מדינות ערב האחרות.
עתה תעמוד בפני המערכת המצרית השאלה הקשורה לשם המדינה, והעובדה שהאיסלאם נעדר ממנו. ייתכן כי שם המדינה יוחלף שוב, והפעם הוא יהיה משהו כמו "מדינת מצרים המוסלמית הערבית".
שאלת זהותו הפוליטית של הנשיא הבא חשובה מאוד. אומנם כעת "האחים המוסלמים" אינם מציבים מועמד משלהם. אך האם כך יהיה גם בהמשך - לעתיד פתרונים. נשיא חילוני עלול להימצא בעימות מתמשך עם הרוב הדתי בפרלמנט, ונשיא איסלאמיסטי כמו
ארדואן ואיסמאעיל הנייה עלול להפחיד את העולם.
השבוע זכו אזרחי מצרים במתנת יום השנה למהפכה: טנטאווי ביטל את צווי החירום שעל פיהם פעל הממשל המצרי לאורך שנות שלטונו של מובארק, ואיפשרו לו לעצור אנשים ללא הגבלת זמן. מיד אחרי מהפכת ינואר האחרון בוטלו החוקים הללו, אך הוכנסו שוב לשימוש בעקבות פרעות רחוב. עתה הם שוב בוטלו, והשאלה היא האם יימשך המצב, או שהחוקים יוחזרו לתוקפם בעקבות הידרדרות ביציבות.
מצרים עומדת כיום בפני צומת החלטות גדולות וגורליות, שכל אחת מקרינה על האחרות. כשהכלכלה קורסת, ההשקעות החיצוניות נעצרו והתיירות מוקפאת, היכולת של מצרים להתארגן לקראת העתיד נראית מוגבלת למדי.
אין לנו בישראל אלא לאחל למצרים "רפואה שלמה" ובקרוב, עם הבעת נכונות לסייע לה בחשאי לצאת מקשייה. חשאי, היות שבמזרח התיכון שיתוף פעולה עם ישראל אינו נתפס בחיוב. באזור שלנו, הפטריות צומחות יפה בעיקר בחושך...
