סוריה תהיה מסוכנת יותר

מי שממהר לחגוג את נפילתו האפשרית/הצפויה/הקרובה של בשאר אסד, מוטב לו שיחשוב על היום שאחרי. מחשבה כזו תצנן מאוד את ההתלהבות, במיוחד במה שנוגע לישראל ולמעמדה במזרח התיכון.

גרעין האופוזיציה למשטר אסד - תחילה האב חאפז ולאחר מכן הבן בשאר - היה ונותר בתנועות המוסלמיות. משפחת אסד שייכת לעדה העלאווית, המהווה מיעוט קטן של פחות מ-15% מכלל תושבי סוריה. בעיני מוסלמים אדוקים, העלאווים הם כופרים - לא פחות מכך. זה היה הרקע למהומות הקשות שהתחוללו בחלב ובחומס בשנות ה-80, ואשר דוכאו בידי אסד האב (ואחיו ריפעת) במחיר של עשרות אלפי הרוגים.

למרות שהמפגינים והמתקוממים כיום אינם מזדהים בפומבי כאנשי התנועות המוסלמיות, סביר מאוד להניח שלפחות העומדים בראשם משתייכים לתנועות אלו. וכפי שראינו במצרים ובתוניסיה, נפילתם של המשטרים מובילה כמעט מיידית לעלייתם של המוסלמים הקיצונים. אלו לא רק מהווים אופוזיציה ותיקה ומאורגנת למשטרים הקיימים, אלא גם מציעים להמונים פתרונות קסם למצוקותיהם: חיזרו לאיסלאם הטהור והכל יהיה טוב.

מבטיחים תשובה לכל המצוקות

בסוריה, כמו בכל מדינות ערב בפרט וכמו בכל דיקטטורה בכלל, קיים פער אדיר בין השכבה השלטת הדקה לבין ההמונים - פער במצב הכלכלי, פער בתקוות לעתיד, פער בהשכלה וכמובן פער ביחסי הכוחות. על הפער הזה פורטות תנועות מחאה עממיות והמוניות, במיוחד אם הן מצליחות לשכנע את ההמונים שבידיהן מצויה התשובה לכל מצוקותיהן. באירופה היו אלו הפשיזם והקומוניזם; במזרח התיכון זהו האיסלאם הקיצוני.

משטר אסד הוא ללא ספק משטר רצחני ומקומם של ראשיו בכלא ואולי על הגרדום. אך מבחינתה של ישראל, עד כמה שהדברים יישמעו מפתיעים, הוא ממש לא הדבר הגרוע ביותר. סוריה שומרת בקפידה מאז אמצע שנות ה-70 על הסכמי ההפרדה בגולן, ולא ירתה שם אפילו ירייה אחת בעת שצה"ל כתש את צבאה בלבנון ב-1982. הדבר כה בלט, עד שבחוגי האופוזיציה בסוריה נשמעה האימרה "אסד פי לובנאן, פאר פי אל-ג'ולאן" - משחק מילים על שמו של הנשיא, שפירושו "אריה בלבנון ושפן בגולן".

השקט הזה נשמר גם בשנים שחלפו. זה לא שבני משפחת אסד הפכו להיות חובבי ציון - ודאי שלא, ויעידו על כך ניסיונותיהם להשיג נשק גרעיני והתעצמותם הנמשכת בנשק קונבנציונלי. אבל לכל הפחות מדובר בשליטים רציונליים, היודעים היטב מהו המחיר שישלמו על פתיחת חזית - ולו חלקית - נגד ישראל. לכן, הסתפק המשטר בסיוע לחיזבאללה ובמתן אפשרות לאירן לסייע דרך סוריה לאותו ארגון. לא שצריך כמובן לזלזל בזה, אך זה ודאי הרבה פחות גרוע מאשר לוחמה ישירה.

ראו מה קורה בגבול מצרים

אם וכאשר יעלה האיסלאם הקיצוני לשלטון בדמשק, כל זה עלול להשתנות. משטר כזה יונע בין היתר על-ידי אידיאולוגיה של מלחמה בכופרים, והוא עלול לחמם את הגבול עם ישראל גם כדי לחזק את הלגיטימיות הפנימית שלו. הוא אף עלול להדק עוד יותר את הקשרים עם אירן ולסייע לה בנקודת הזמן הקריטית בה העיצומים נגדה הולכים ומחריפים. ראו את מה שמתרחש בסיני ובגבול רצועת עזה מאז נפילת משטר מובארק, ועוד לפני שהאחים המוסלמים ניצחו בגדול בבחירות: הברחות בלתי פוסקות וגלויות של בני אדם, נשק וסחורות.

המסקנה צריכה להיות, שעל ישראל לנקוט במשנה-זהירות ולעקוב בקפידה אחרי המתרחש בסוריה, תוך שהיא מביאה בחשבון שהימים שאחרי אסד יהיו מסוכנים יותר - ואולי מסוכנים בהרבה - מאשר ימי שלטונה של החמולה העלאווית בדמשק.