ממלחמת עמלק הראשונה ועד היום

רבות נכתב על הנסיבות שבעקבותן הופיע עמלק ונלחם בעם ישראל, ובמיוחד על העיתוי בה פרצה המלחמה. ברצוני להתמקד הפעם, לא בנסיבות הגעתו מרחוק של עמלק דווקא בעת ההיא, אלא בתגובתו של משה, בהתארגנותו למלחמה ועל ניהולה של אותה מלחמה "מוזרה" וניסית. ובנוסף, ברצוני להפיק מאותה מלחמה לקחים לימינו אנו, בע"ה.

מיד עם בואו של עמלק ציווה משה את יהושע כך: "בְחַר-לָנוּ אֲנָשִים וְצֵא הִלָחֵם בְּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט). למעשה, משה מינה את יהושע, בשפת ימינו, לרמטכ"ל הצבא -- כמפקד עליון על בחירת האנשים, ציודם והובלתם למלחמה. ומי היו אותם אנשים שאליהם התכוון משה? ע"פ רש"י: "גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסעייתן". מכיוון שזו הייתה המלחמה הראשונה לעם העבדים, לא נוצרה עדיין אליטה של אנשי מלחמה, ולכן יהושע נתבקש לבחור אנשים שהוא הכיר כאנשים גיבורים -- ע"פ התנהגותם בעת המכות במצרים ובזמן של קריעת ים סוף. דרישה שניה ולא פחות חשובה בעיני משה הייתה לבחור אנשים יראי חטא, קרי, חרדים -- שוב בשפתינו. ומדוע חרדים מן החטא, כי כאשר הם ילחמו למען העם, הסיכוי שהקב"ה יצטרף למאמציהם יהיה גדול יותר וכך גם סיכוייהם לנצח.

ומה התכוון לעשות משה בעת התנהלותה של המלחמה? להסתגר באוהלו (המשכן עדיין לא נבנה) עם אהרון ולחכות? לא ולא! הוא ידע שתפקידו הוא לעודד את החיילים ולהחדיר בלבם אומץ וגבורה. ולכן הוא התייצב על ראש הגבעה יחד עם אהרון וחור. בתחילה משה "יָרִים את יָדוֹ" (שם, יא) בתפילה לה', ובלשונו של הרמב"ן "כדי שיראה את ישראל הנלחמים ישים עינו עליהם לטובה, וגם הם יראו אותו פורש כפיו השמימה ומרבה בתפילה ויבטחו בו ויוסיפו אומץ וגבורה". ואז קרה משהו מוזר מאוד וניסי גם יחד: "וְהָיָה כַּאֲשֶר יָרִים מֹשֶה יָדוֹ וֱגָבַר יִשְרָאֵל וְכַאֲשֵר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שם, יא).

הסצנה הזו גוררת בעקבותיה מספר שאלות. אחת: אם משה היה זה שהרים את ידו מה היה תפקידם באותה עת של אהרון וחור? שתים: מדוע כתוב שמשה הרים את "ידו" ולא את "ידיו? ושלוש: ומה הקשר בין הגבהת ידו של משה להצלחתו של עם ישראל בשדה הקרב?

לעניות דעתי, התשובה לשלושת השאלות הללו אחת היא. מלכתחילה משה עלה אל הגבעה עם מטה האלוקים בידו כדי להתפלל לה' ולקבל את ברכותיו למען העם, ובו-זמנית לעודד את החיילים הרואים אותו משדה הקרב. הוא שם לב שהוא לא יכל להרים את ידו שבה הוא אחז במטה כל היום. ולכן הוא נאלץ לשבת על אבן, להניח את המטה על ברכיו ולהרים את שתי ידיו מעלה, כאשר את ידו השמאלית (יד התפילה והתפילין) הרים אהרון ואת ידו הימנית (יד השררה) הרים חור. אפשר להשוות את שדה הקרב ואת השלישיה שעל הגבעה למעגל רוחני הדומה למעגל חשמלי. בידו השמאלית של משה, שבה תמך אהרון, שלח משה את תפילותיו לה'. הקב"ה קיבל את תפילותיו ושלח את שפע ברכותיו לעם, שוב דרך משה -- דרך ידו הימנית. העם ראה שהוא מנצח. קרי, הוא נוכח לדעת שבניגוד לפקפוקו בה' לפני המלחמה -- "הֲיֵש ה' בְּקִרְבֵנוּ אִם-אָיִן" (שם, ז) -- ה' אכן בקרבו ומובילו לניצחון גדול. החיילים הודו לה' והתפללו לו. תפילתם עברה דרך "ידו של אהרון" וכך המשיך המעגל הרוחני עד לניצחון.

לעניות דעתי, היה בגבעה ההיא רמז ראשון למשה על פיצול תפקידיו בעתיד. הוא, משה, ימשיך כנביא ה' המביא את דבר ה' מטה, אך אהרון יקבל תפקיד רשמי כמביא את תפילותיהם של בני ישראל לה'. האחד מהם נביא והשני כהן.

קל מאוד לפטור את המלחמה הזאת ולבטל את חשיבותה הנצחית באמירה: נו, זו הייתה מלחמה ניסית ולכן מה לה ולנו היום? אך תהיה זו טעות חמורה ביותר, כי כל אירוע שבתורתנו הקדושה טומן בתוכו לקחים הדורשים חשיבה, הבנה והפנמה נצחית.

לעניות דעתי, עלינו ללמוד מהתנהלות מלחמת עמלק מספר לקחים נצחיים:

• הרמטכ"ל האידיאלי לעם ישראל הינו גיבור מלחמה, ירא שמים, וחרד חטא;

• החיילים, גם הם צריכים להיות חרדים מן החטא וחרדים לה', כי מי שחרד מה' לא נחרד מאויבי בשר ודם;

• ראש הממשלה צריך להפגין אמונה בעמו, וקל וחומר אמונה באלוקיו. עליו לשדר לעם את שני הרעיונות הגדולים הללו לפני צאתם למלחמה;

• אל ראש הממשלה - בקריאתו אל העם להתחזק באמונתו בה' לפני המלחמה - צריכים להצטרף כל שרי הממשלה, הרבנים הראשיים וגדולי הדור.

הלוואי ולא תהיינה עוד מלחמות, אבל אם חלילה תהיינה -- יהי רצון שלפני המלחמות הבאות נלמד את לקחי מלחמת עמלק הראשונה, ובמיוחד את חיוניות יצירת המעגל הרוחני בין הצבא, המנהיגות והקב"ה, ובכך נבטיח את ניצחוננו על אויבינו ושונאינו, כן יהי רצון.