משפט על-פי ההלכה

אין כעת כל ספק שבפרשה הנדונה פורסמו שקרים פוגעניים ומזיקים, אשר על-פי פסק הדין נחשבו בעת הפרסום לאמת, וההלכה החדשה מורה לנו להעדיף במקרה כזה את אינטרס הציבור, חופש הביטוי וחופש העיתונות על אינטרס הפרט. אם כך, יש לנו ניזוק ברור - הקצין ר' שנפגע מאוד מהשקרים, ויש לנו גם מזיק ברור - הציבור שבשמו ולמענו נגרם אותו נזק.

הציבור הוא גורם עשיר, כל אוצר המדינה עומד לרשותו, ומכוח ההגנה של הציבור על הגורם המפרסם, ודאי נוטל על עצמו הציבור את האחריות לפרסום, ומכאן שחובת הפיצוי על הנזק חלה במקרה זה על הציבור.

מדוע להעדיף לעולמי עד את אינטרס הציבור על אינטרס הפרט, כאשר בדיעבד ניתן לתקן ולו חלקית את הנזק שנגרם לפרט בשל אינטרס ציבורי שפג תוקפו?

אם נעצר אדם לשווא, עקב אינטרס הציבור למנוע פשע, אשר מביא לעיתים לטעויות בזיהוי, ומזכה את העצור בפיצוי מטעם המדינה, מדוע לא יזכה הנפגע מלכלוך שמו כתוצאה ממסכת שקרים ועלילות, אשר הומחזה על-ידי הטלוויזיה לתחקירים אור-קוליים, לפיצוי מהמדינה - אותה מדינה אשר מגינה על המפרסם עצמו מכוח אינטרסים ציבוריים לגיטימיים בשעתם, בשם חופש הביטוי וחופש העיתונות.

ההלכה החדשה נותנת לעיתונים ולעיתונאים זכויות מעל לציבור הרחב, אך גם מטילה עליהם חובות מעבר לציבור הרחב. לדעתי, בפעם הראשונה אנו שומעים שלעיתון ולעיתונאי יש גם חובות מקצועיות המעוגנות בחוק (ולא רק באתיקה מקצועית).

אך מיהו אותו עיתונאי לו ניתנו הזכויות העודפות ועליו חלות החובות העודפות? האם אלה תחקירני הטלוויזיה? האם אלה העורכים? המו"לים? האם אלה חברי כנסת הכותבים מדי פעם בעיתון? או אולי אלה שבמהלך השנים האחרונות נערכו לריצה לכנסת, ובמקביל מילאו דפים בעיתון ושעות רבות בטלוויזיה?

ואולי גם אני, גם כותבי הבלוגים, אולי גם הם עיתונאים, וגם להם מותר להוציא לשון הרע במסגרת המבחנים שהוגדרו בהלכה? ואולי גם עליהם חלות חובות כפי שנאמר בהלכה החדשה?

על-פי הבנתי את ההלכה, ה"זכות" של העיתון להוציא שם רע בכפוף למבחנים שבה, באה יד ביד עם חובת הפרסום החלה עליו; אך מה הם הקריטריונים לאותה חובה? מה הן הסנקציות נגד אותם עיתונים ועיתונאים שלא ממלאים חובתם ובשל אינטרסים שונים נמנעים מלפרסם נושאים אשר על הציבור לדעת אותם? האם נשאיר את חובות העיתונים למועצת העיתונות? האם נמשיך לתת לחתול לשמור על החלב?

אם המדינה כל-כך גיבורה, ואינה חסה על הפרט כאשר על כף המאזניים מונח חופש העיתונות, מדוע לא נרחיב את היריעה ונשחרר עיתונאים מחובתם לכבד את החוק הפלילי על-מנת לשמור על החופש המקודש של העיתונות? אולי נתיר לעיתונות לבצע האזנות סתר, כך יוכלו התחקירנים לאתר הרבה יותר נוכלים. בואו נתיר להם לשלם שוחד, למען החופש. מדוע לא נתיר להם לחדור לפרטיותם של אנשים, ונשחרר אותם מחובות חוק הגנת הפרטיות. אפשר אפילו ללכת הרבה-הרבה יותר רחוק, ולשחרר אותם מחובתם החוקית שלא לפרסם מסמכים מזויפים, תוך שהם עוצמים עיניהם מהאפשרות שהמסמכים מזויפים.

על-פי הבנתי את ההלכה, העיתונאים שם שליחי ציבור, וככאלה הם זכאים להגנת הציבור, ולכן ראוי אולי לחוקק חוק הדומה ברעיון המרכזי שלו לחוק חסינות חברי הכנסת, שישחרר את העיתונאים מאחריות אזרחית ופלילית, על הפעולות שביצעו במסגרת עבודתם העיתונאית; כאשר את האחריות הנזיקית לפעולותיהם, תיקח על עצמה המדינה, וכך תהיה לנו תוך תקופה קצרה יחסית, עיתונות חופשית, ציבור עם שם רע אך מאוד עשיר, ומדינה עם שם טוב אך מאוד ענייה.