שאריות של החיים: ישראל מנמנמת, שקט, הס!

08:00 במגזר הציבורי:

למסטיק שלה יש ריח נהדר, שאינו הולם את תפקידו במשחק החיים ברגע זה. ניכר בגוש הגומי, האומלל, שהוא מנסה בכל כוחו להיחלץ משיניה. כשהיא מפטירה כמה מילים שחוקות שהיא מורגלת באמירתן האוטומטית, היא נשקפת אלי מבעד לחרך הקטן שדרכו היא מנהלת את יחסיה עם הציבור, דרך שתי רצועות שיניים, המזכירות יותר את שיעורי הקלידים שלקחתי בצעירותי מאשר את היפהפייה מהפרסומת של "קולגייט". אני מנסה לחשוב אם אי-פעם הייתי במקומה וגרמתי למישהו תחושה כזו בעצמי, ומודה לעצמי על היום ההוא, לפני שנים רבות, כאשר הפסקתי ללעוס מסטיקים.

היא יושבת מולי ולועסת מסטיק בחוסר עניין מופגן. הבחור שאמור להשליט כאן סדר, עסוק בטלפון שלו. אני מנסה להבין איפה נמצא האדם שבו בשלב זה של היום, ומבין שבדיוק כמו העובדת שתחת ניהולו, גם הוא, השאיר את האדם שבו במקום אחר. על פניו מונח מבט שובב, ויד אחת שלו מסדרת שוב ושוב את "החבילה" שלו. בשעה כה מוקדמת, מאוסף הרמזים בזירה שלו, אני יכול להניח שהוא מתכתב עם מישהי שלא מזמן יצא ממיטתה, והיא אינה אשתו.

השומר שבודק את התיקים בכניסה הוא האדם היחיד שבאמת עסוק כאן. ניכר על השומר שהוא מתייחס לתפקידו ברצינות תהומית. המעיל שמעליו מסגיר את סיבת הערנות והרצינות שלו, כאשר הסימן שעל המעיל, מבהיר, שמדובר בעובד קבלן של חברת אבטחה. מיקומו בסולם הסוציו-אקונומי מאלץ אותו לגלות אחריות אישית ותפקוד מקצועי. האנשים שעוברים דרך השומר ניגשים למכשיר שפולט מספרים, תולשים פתקית קטנה, בצורה של מיקי-מאוס עם שתי אוזניים, מרימים מבטם אל סדרן דיגיטלי עם נורות אדומות בצורת מספרים, מביטים בפתקית בייאוש, כאילו הייתה הפתקית הזו איזו עוגיית מזל סינית שניבאה לכל אחד מהם מוות בייסורים.

אני מחייך לעצמי מבלי משים, ומהרהר, כן, שוב אני מביט בחדר השינה הגדול של האנושות. האדם שבנו מנמנם כעת, כאשר הוא ממלא את תפקידו בסצנה הזו של סרט המציאות. מי שאנו באמת, מי שחלם בנו בעת שהיינו ילדים על איך נשנה את העולם, מי שהיינו כשהאמנו שנשנה את העולם, מעמיד פני ישן כעת. הוא מתחבא מתחת לשמיכות ועוצם את עיניו, רק כדי לא להישיר מבט אל המציאות, כדי לא להתנגש בה במהירות של 100 קמ"ש, בעוצמה, בלי חגורת בטיחות ובלי כריות אוויר.

האנושות על טייס אוטומטי מנומנם. האדם שבנו נעלם, מכסה את עיניו בכפות ידיו ומסתיר את המציאות מעצמו, מדמיין שהמציאות נעלמה. אבל היא שם.

שעה אחר-כך במגזר העסקי:

איחרתי לפגישה המוקדמת. המגזר הציבורי אשם, וגם החמור שלקח איתו את הרמזור מצומת רעננה באמצעות המראה הצידית של הטריילר שלו. וכמובן, גם השוטר אשם. זה השוטר שנזקק לשעה כדי להבין, שהוא אמור להיכנס לצומת ולנהל את התנועה, כי הרמזור משמש עכשיו כ"בלינקר" נוסף התלוי על משאית.

נכנסתי לפגישה באיחור, אבל אין לזה שום משמעות. אם הייתי מלביש את כל המשתתפים מהסצנה הקודמת בבגדי הייטק, הם יכלו לשחק מעולה גם בהצגה הזו. ההיא שלעסה מסטיק במגזר הציבורי, עסוקה כאן דווקא בלהדגיש שהיא טרחה על הכנת המצגת הזו, עם גרפיקה ופירוטכניקה כאילו קישטה את מחברת האנגלית של כיתה ד' (התכנים אגב נראים כאילו אכן נלקחו מהמחברת ההיא).

ההוא מהסצנה של המגזר הציבורי, זה שהיה אמור להיות אחראי ולנהל את ההצגה אבל היה עסוק בסימוסים על-רקע מיני, התחלף בחדר הזה בבחורה. היא המנהלת הבכירה בחדר, והיא עסוקה בפלרטוטים ספק-מוסווים עם ההוא, זה שכל הבחורות מדברות עליו שיש לו ישבן מדהים. והוא, זה עם הישבן המדהים, הוא בכלל בתפקיד השומר בכניסה, זה שהיה היחיד שהתייחס לתפקידו במלוא הרצינות בסצנה של המגזר הציבורי.

הבחור טוען בלהט טענות עסקיות שונות, והמנהלת הבכירה מביטה בו בהערצה מופגנת. הוא מצידו מניח, ובצדק, שהמבטים האוהדים שהוא מקבל מהמנהלת הבכירה הזו, הם אישור לכך שהוא עשה עבודת הכנה טובה לקראת הפגישה הבוקר, והוא אכן צודק. אילו רק ידע שההכנה שהוא עשה, זו שזיכתה אותו במבטים האלה, הייתה בכלל שגרת אימוני-הבוקר שלו במשך שנים רבות, ועשרות הבריכות שהוא שוחה בכל בוקר אשר חיטבו את ישבנו.

הייתי בישיבות האלה, בישיבות כאלה, כל-כך הרבה פעמים. במקום לישון בחדרים נפרדים, מתכנסים לשעה קלה ומנמנמים ביחד. מישהו מקרין כמה שקפים, מישהו שואל כמה שאלות, מישהו אחר עונה, מישהי טוענת שלא כל מי שרלוונטי לדיון הזה נמצא בחדר, אחד אחר מוסיף שאי-אפשר לקבל החלטה בלי לקבל אישור מנציגי היחידות העסקיות הפזורים בעולם, מחליטים לכנס עוד ישיבה בשבוע הבא, ומתפזרים. חוזרים לישון בנפרד, אחרי השינה המשותפת. ישיבות עסקיות הן המימוש הקפיטליסטי של חזון הלינה המשותפת הסוציאליסטי.

אני מחייך לעצמי בעצב, האנושות שוב על טייס אוטומטי מנומנם. במגזר העסקי תולים על הקירות את רשימת הערכים של הארגון, וחוזרים מיד לשטות זה בזה. האדם שבנו נעלם, מכסה את עיניו בכפות ידיו ומסתיר את המציאות מעצמו, מדמיין שהמציאות נעלמה. אבל היא שם.

מבזק חדשות של 10:00 בבוקר:

ראש הממשלה נותן גיבוי מלא לשרים שדוח המבקר מצא אותם כאחראים למחדלי אסון השריפה בכרמל. חסר לו שלא ייתן להם גיבוי (לא תהיה לו ממשלה). יו"ר ההסתדרות מודיע שלא יהיה הסכם להפסקת השביתה אם האוצר לא יחזור בו מדרישתו לקבל "שקט תעשייתי" בארבע השנים הקרובות. האוצר יחזור בו (שס ישמחו לפרק את הממשלה כדי לגנוב ליו"ר ההסתדרות את הקרדיט החברתי). השליח לשיחות השלום חזר מירדן ואין סכנה שהוא הביא איתו משהו שעשוי להעיר את "תהליך" השלום. השלום יישאר "תהליך", והמלחמה הבאה גם היא "תהליך". סט המדדים הכלכליים מצביע על כך שהכל בגבולות הנורמה, גם התור המתארך למספרה הלאומית הגוזזת את כספי הפנסיה שלנו מתארך באופן מדיד ויציב. החולה הלאומי גוסס באותו האופן שבו מתנוון החלום הלאומי. ישראל מנמנמת. שקט. הס.

10:05 - המהדורה הסתיימה:

הקריין רהוט והגה את המילים באופן מדויק. הפסיקים החוצים את המשפטים שלו היו מדודים. הוא צלח בהצלחה עוד מהדורה שהוגשה למשעי. התוכן פחות משנה עבורו, אין לתוכן משמעות. מבחינתו, זו הדיקציה, ההגייה המדויקת, החיתוך המושלם של המשפט באמצעות הפסיק במקום הנכון. זה היה "סנוז" מעולה, הקריין יכול לחזור לישון עד המהדורה הבאה.

מפלגת ה"בום" הבאה תצטרך להיקרא "עמי-נם", ואת מקומו של הפלאפל כסמל לאומי יכול להחליף המזרן של "עמי-נח".

כך, לכל הפחות, מי שישן בעיניים פקוחות, לפחות יישן בנוחות, ומי שמזיין את המנומנמים - לפחות לא יצטרך להתאמץ. שבוע שקט לכולנו, שלא נתעורר בין 2 ל-4, ושלא נתעורר בכלל.

ואולי כן?