לקראת סיומה של פרשתנו, פרשת "משפטים" הכוללת "גן של מצוות" (מדרש גם) ואשר בעיקר עוסקות בעניינים הקשורים לשכבות החלשות והנחשלות שבחברה היהודית, כמו גם בחברה הכללית, נחשפים אנו לסיפור מקראי מיוחד (שמות כ"ד, י"ב - י"ח): הקב"ה "מזמין" את משה רבנו לעלות אליו "ההרה" ושם הוא יקבל את "לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם". פרשני המסורה חלוקים באם אירוע זה התרחש ואירע לפני "מעמד הר סיני" (כפי שקראנו בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "יתרו") שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" או שאירוע זה התרחש ואירע לאחר "מעמד הר סיני" והיה מעין "השלמת ציוד רוחני" (מדרש גם) שהרי "סודרה התורה כסדר המקראות".
קבוצת זקנים ואדם בשם "יהושע" מתלווים אל משה רבנו בדרכו אל ההר (=סיני). קבוצת הזקנים נתבקשה (פסוק י"ד): "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרון וחור עמכם..." ומנגד, אותו האיש שנקרא בשם "יהושע" והמכונה "משרתו" (של משה), על-פי פסוק י"ג, היה
האדם היחיד בעולם שהורשה להתלוות למשה עד "מקום הגבלת תחומי ההר" (רש"י על אתר), ממש עד לרגלי הר סיני
מיהו אותו יהושע אשר זכה לשמש כמשרתו של משה, בן לוויה "הצמוד"? מדוע זכה יהושע למה שאחרים, כמו למשל: בני משה, אחיו אהרון ואחרים לא זכו? במה הייתה
מיוחדותו ומה סוד
ייחודו? במה היה יתרונו מכל שאר האישים הנכבדים אשר סבבו את משה רבנו, ולא עוד, אלא שברבות הימים היה זה יהושע, "תואם משה" (מדרש גם) שאף החליפו בהנהגת עם ישראל במשך 28 שנים (על-פי סדר עולם רבה, סימן י"ב) או במשך 35 שנים (על-פי ילקוט שמעוני לספר יהושע, סימן ל"ה) ואף זכה להכניסם אל ארץ הבחירה, קרי: ארץ ישראל?!
ארבע אישים מקראיים נקראו "יהושע"
וזאת למודעי: ארבעה הם האישים המקראיים שנקראו בשם "יהושע". הראשון, תושב העיר בית שמש, בזמנו של דוד המלך. השני, שימש בתפקיד הכוהן הגדול בימי שיבת ציון, בנו של יהוצדק הכוהן. השלישי, שימש בתפקיד שר העיר ירושלים בימי יאשיהו מלך יהודה. הרביעי, ראש וראשון לכולם, יהושע נכבדנו, המכונה בתורתנו לא אחת בכינוי "משרת משה". איש חשוב, מפורסם, ידוע ומוכר לכל בר בי רב מאירועים מקראיים שונים. את עיקר פרסומו הראשוני קיבל בעת שנצטווה, כמובן "על-פי הדיבור", להוביל קבוצת "אנשים" להילחם בעמלק הרשע ובאנשיו. הייתה זו המלחמה האמיתית הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל לאחר צאתם מארץ מצריים.
עמלק ואנשיו הגיעו מרחוק להילחם בישראל כשמן הצד העמלקי היו "לוחמים" ממש, מקצועיים ומאומנים ומן הצד הישראלי היו רק "אנשים", ללא מיומנות מלחמתית וללא כלי נשק והגנה. ועם כל זאת, במלחמה עקובת דם זו, יהושע ואנשיו נוחלים ניצחון מוחץ כפי שהתורה מעידה (שמות י"ז, ח' - ט"ז): "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק...ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמון לפי חרב". זאת ועוד. בעת שמשה שולח שנים עשר מרגלים לארץ כנען, יהושע היה מבין "שני המרגלים הטובים" אשר דיברו בשבחה של הארץ ואף עודדו את העם לא להתייאש ולבכות. אלא, אדרבא: "עלה נעלה וירשנו אותה". קביעה נחרצת זו הייתה כנגד דעתם של עשרת המרגלים האחרים ואשר כמעט עלתה ליהושע וכלב חברו בחייהם.
יחיד בדורו
ממקורות מקראיים אלה וממקורותיהם השונים והרבגונים של חכמינו ז"ל למדים אנו על
איש מיוחד, על אישיות נאצלת העשויה ללא חת. יהושע היה
יחיד בדורו וזה היה סוד קסמו. מחד-גיסא, יכול הוא
לשמש מצביא צבאי בעל עוצמות פיזיות אדירות המכונה "גברתן" (מן המדרשים) ואשר הוביל את חייליו במסירות נפש ובסיסמת "אחריי לקרב"!. ומאידך-גיסא, יכול הוא
לשמש כמשרתו של משה רבנו, אדון ואב הנביאים ולשאוב וללמוד הימנו עוצמות רוחניות אדירות מימדים.
השהות עם משה רבנו "מסביב לשעון", 24 שעות, הן כשנכנס לבתי הקודש והקדושה שבמחנה ישראל והן כשהיה מסתובב במחנות השבטים והיה מלמד, מרביץ תורה ותוכחה, עוזר ותומך וכו', הוסיפה ליהושע מימדי הנהגה והנהגות ראויות ונוכחות ואיפשרה לו ליישם "הלכה למעשה" את אשר נקבע לדורות ע"י חכמינו ז"ל בלשונם הייחודית והמחכימה: "גדול שימושה יותר מלימודה".
היה זה יהושע שתורתנו הקדושה העידה עליו מפורשות (שמות ל"ג, י"א): "...ומשרתו יהושע בן נון, נער, לא ימיש מתוך האוהל". שילוב מדהים של
מצביאות וגבורה ואי המשה מהאוהל העלה את רמתו האישית והציבורית של יהושע לדרגה נאצלת ונעלה ובטוחני, שיהושע ידע לעשות זאת באיזון ראוי, רצוי ומקובל שהרי זה בדיוק "חשקו וחפצו של הקב"ה בעולמו" (הרב קוק זצ"ל). מתוך כך, יהושע נישא מעלה מעלה, בדרך העולה בית אל, לכבוד, לתהילה ולתפארת.
