חודש יולי האיום עומד להסתיים, קצת אחרי ימי בין המצרים, ויגיע אחריו חודש אוגוסט האיום. שניהם איומים כיוון שעקומת ההרוגים בתאונות דרכים מעפילה בהם במידה מבהילה.
רק בשבת האחרונה נהרגו שישה, והמגיבים באתר "חדשות מחלקה ראשונה" אמרו בצדק, כי לו נהרגו שישה בפיגוע, המדינה כולה הייתה עומדת לרגע הלומה. אולי היו משנים אפילו את לוח השידורים; ואז מנהיגים, כתבים ושאר ירקות היו מצקצקים קצת, ונפנים לאסון הבא. נא להירגע - כך, גם נעשה בתחום הביטחון.
מדי שנה אנחנו מאבדים 500-600 איש - ילדים, נשים וגברים בכל הגילים ובכל הצבעים; לפעמים משפחות שלמות נמחות בשנייה - ועדיין איננו מגדירים זאת כ"פיגועי-כביש". מולך הכבישים רעב, ואנחנו מספקים לו את צרכיו. במלחמה על הדרכים איבדנו בינתיים הרבה יותר מאשר במלחמותינו עם הערבים, ועוד ידנו נטויה, לצערי.
בתי מפחדת לנסוע באוטובוסים בירושלים. לדעתה, הם מסוכנים. בעלותה לבירה היא שואלת ממני את מכוניתי, ומשאירה אותי בפחד נוראי עד שובה. קשה לה להסכים עמי, כי הסיכוי להישרד במלחמה על הכבישים נמוך הרבה יותר מהסיכוי להיפגע ממטורף פלשתיני, שהאופציות להורגנו נפתחו בפניו על-ידי סכלי אוסלו.
ראשית, הקטל נובע מאי-קבלת אחריות מרכזית לנושא. הטיפול במניעת תאונות דרכים ובחינוך לבטיחות בדרכים מתפזר בין גורמים רבים, המתחרים ביניהם, ללא כל קשר לתוצאה המרה. יש להגיד בשפה ברורה וחד-משמעית: ממשלות ישראל מעלו בחובתן לספק לנו הגנה מפני רוצחי הכבישים.
שנית, הקטל בדרכים נובע מהגורם האנושי. שנים מספרים לנו כסילים למיניהם, כי הבעיה הנה תשתית. אני מטייל בארץ הרבה, ומגיל צעיר. מה שנעשה בכבישים הבין-עירוניים מדהים. צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא כביש שאינו הולם. אמת, לא הכל ברמה של כביש 6... הייתי בגליל בתחילת הקיץ, וראיתיו - גם במקומות נידחים - מערכת כבישים, הראויה לשבח.
מה דפוק?
נסתכל במראה כדי לראות את התשובה.
הישראלי הוא אבי הנזק בדרכים. שור נגח, חסר תרבות, פרוע, בלתי מתחשב ויהיר, שאין לו מושג קלוש בנהיגה. אחד ממוריי בטקסס נהג לומר, כי לקיים יחסי מין ולנהוג יכול כל אחד, אבל איזה הבדל יש...
רמה גבוהה של טיפשות נראית על כבישי ארצנו. נהיגה אינה רק הפעלה של המתנע, של דוושת הגז ושל ההגה. נהיגה הנה יותר מאשר בחירת צבע המכונית וצבע הריפוד. נהיגה היא אינטראקציה מסובכת למדי בין כביש, בין מכונית, בין מזג-אוויר ובין המשתמשים האחרים בדרך. ממושב הנהג אני רואה מדי יום, שמעט מאוד ישראלים יודעים זאת. חלקם חסכו מאוד בהוצאותיהם על לימודי נהיגה, כדי לקנות את מפלצת חלומותיהם הממונעת.
ישראלי אינו עומד בתור, אינו מנומס ולועג לעומדים בתור ולמנומסים. זה לא בשבילו. בצדק רכשנו את איבת העולם. רואים זאת כל יום על הכביש. ישראלים עוקפים בפקק; נוסעים על שולי הדרך; פונים ימינה/שמאלה ממסלול שאינו מתיר זאת; קורעים את הכביש בדרכים עירוניות; פונים מבלי לאותת; נוהגים מבלי להיחגר; מסיעים את ילדיהם לא-חגורים; משוחחים בטלפון סלולרי; מחליפים דיסקים ברדיו; ועוד הרבה טעויות בסיסיות, שכולן הרות-אסון.
הקב"ה, כנראה, אכן אוהב אותנו אהבת-יתר. אין לי כל הסבר אחר לדיסוננס בין הרמה האיומה של נהיגת הישראלי הממוצע לבין כמות ההרוגים בדרכים. ברמה זו של אי-נהיגה הייתי מצפה, לצערי, להרבה יותר קטל בדרכים.
הרבה אי-שכל יש בנהג הישראלי. הוא יחנה מבלי להתחשב בזולת, בעצמו ובתחבורה. הכספים, ששופכות הרשויות על סימון מגרשי חניה, יורדים לטמיון. ישראלי יחנה בכל דרך שהיא, ללא כל קשר לסימונים. לפעמים גם יתפוס שני מקומות חניה. דרך אגב, בעיר, שהתגוררתי בה בטקסס, יזם מפקד המשטרה חוק-עזר מקורי: מי שמכוניתם תופסת שני מקומות חניה חייבים לשלם דמי חניה בשני המדחנים גם יחד.
ליד ביתי בגוש דן החלה העירייה לפתח אזור חדש למגורים, ולהרחיב את הרחוב. כתוצאה מכך בלעו בולדוזרים אחד ממגרשי החניה השכונתיים. מפתיע, אך העירייה הכשירה מראש שלושה מגרשי חניה חליפיים, הנמצאים בטווח של כשלוש מאות מטר מהקצה האחד של השכונה וממש בקצה האחר של שכונתנו. המגרשים עומדים ריקים, ושכניי ירום הודם חונים במרץ על כל אדן מדרכה, בכניסות לבתים ובכניסות למגרשי החניה. מצאתי חניה. שיישרף העולם - אומר השכן הממוצע. בכביש הראשי של שכונתנו עוברים גם אוטובוסים. לפעמים אני מפקפק ביכולת נהגיהם לתמרן במרחב המועט, שהותירו להם הנהגים, שמצאו חניה.
כישלון משטרתי
במצב הזה, שאינו חדש, מן הראוי, שמשטרת ישראל תפעל יותר. אך משטרת ישראל עסוקה בלוחמה בטרור, ולא בלוחמה בטרור בדרכים. זה הרבה יותר הירואי והרבה יותר קל. משטרת ישראל המציאה חידוש גדול בתחום השיטור - אכיפה ללא נוכחות - שאינו מוכר בשום מקום בעולם.
את הכישלון הזה מעצים החיפוש הטבעי אחר המטבע מתחת לפנס. משטרת ישראל עסוקה במילוי דוחות. זה טוב למשטרה (ובעיקר, לחשב המשרד), ומתאים מאוד לשר האוצר - אך לא מונע תאונות.
מדברים הרבה על אוזלת-יד השוטרים מול השפיטה, המקלה בעונשים על מחבלי הכבישים. לא אכחיש, כי חדשות לבקרים אני זועם למקרא עונשים מגוחכים, שקיבלו רוצחי כבישים. אך הבעיה העיקרית הנה, לדעתי, עדיין באכיפה. כלומר, במשטרת ישראל.
כוח דל
חברי טוען, שכל השמועות על קיומה של משטרת ישראל הוכחו כלא-נכונות. משטרת ישראל הנה כוח דל בכמותו. בהשוואה לכל נורמה מערבית, יש לנו מעט מדי שוטרים לעומת כמות האוכלוסין. וכמו בצה"ל - מרבית השוטרים עוסקים במינהלה ובשאר זוטות. למעט השוטרים, היוצאים לרחובותינו ולכבישינו (ואני מפחד להעריך כמה מהם במשמרת לילה), יש הרבה מאוד משימות. ההגנה על חיינו בכבישים אינה שיאן. לכן, הסיכוי להיתקל בשוטר קטן מהסיכוי לזכות בפרס הגדול בטוטו.
משטרת התנועה צריכה עוד הרבה שוטרים ועוד הרבה ניידות - ושיהיו גלויות. כל המחקרים מלמדים, כי נוכחות שוטרים מרתיעה. כל המחקרים מצביעים על כך, שאכיפה מסייעת להטמיע הרגלי נהיגה נכונים. אי אפשר להמציא את הגלגל מחדש, ולתכננו בניגוד לחוקי הפיסיקה, וגם לתמוה למה אינו עובד. נדמה לי, כי אין בספרות המדעית כל ממצא המלמד על שיטור ללא נוכחות.
בזמנו הפעילה עיריית תל-אביב משטרת חניה ("התפוזים"), שרוב אנשיה היו סטודנטים. מאות סטודנטים מצאו, כי שיטור הנה פרנסה נוחה, ואיכות החיים של הנהג ושל האזרח בתל-אביב עלתה מייד. בימים טרופים של אבטלה ושל טרור בכבישים השמת כמה אלפי מובטלים לשיטור תנועה יכולה להיות פתרון יעיל לבעיה, והיא תניב מיד ערך מוסף גבוה בנוכחות רבה יותר של שוטרים.
את תוספת השוטרים ואת עלות ציודם ניתן לממן מהסבת דמי אבטלה שייחסכו ומקנסות, שייגבו מעברייני התנועה, שייתפסו. אני מבטיח, שבהפעלה נכונה, מאות השוטרים הנוספים ימלאו כל יום לפחות פנקס דו"חות, והימצאותם בכבישים וברחובות תמנע עבריינות אחרת.
כשיהיו למשטרת ישראל עוד מאות שוטרים במשמרת - הם יוכלו לפתוח פקקי תנועה, להזרים תנועה, ואפילו לסייע לנהג נבוך במציאת דרכו, או לתקן תקלה קלה ברכבו.
את משטרת התנועה יש לתגבר בהרבה מתנדבים, שהטבח בכבישים נוגע ללבם, והם מוכנים להירתם למשימה. למרות הכל - יש בארץ הרבה אנשים טובים, שמחכים למנהיגות, שתפיק מהם יותר. הרבה חושבים, שהטבח בכבישים הפך למכת מדינה, שמתנכלת לעצם קיומנו. לדעתם, צריך לעשות משהו בנושא, ולא להמתין לרחמי שמים. נוכחות המתנדבים בדרכים תהווה הרתעה - כמו ניידות סמויות - שאינה עולה אגורה למשטרת ישראל.
