ילדים לבד וללא משטרת ישראל

סיפור שלא נגמר, סיפור שלא יגמר. ילדה קטנה גדלה בבית בו הזניחו אותה והתעללו בה מנטלית, נפשית, פיזית ומינית מהיום שנולדה. היא מצליחה לברוח משם בשלב מסוים בחייה. בגיל 21 היא יוצאת למלחמה באמא שלה. היא מגישה נגד אמה תלונה במשטרה. בתלונה, היא מגוללת את כל פרטי ההתעללות הנפשית והמינית.

המשטרה מביאה לעימות את אמא שלה ואותה. העימות מצולם ומתועד. השוטרים יוצאים מזועזעים מהעימות הקשה. במקביל, ישנה תביעה בבית הדין לענייני משפחה, הילדה תובעת את אמא שלה על אשר עברה בחייה האומללים. האמא, אישה בת 49, מביאה עם בן זוגה החדש ילדה נוספת, חדשה, מתרומת ביצית. לאותה אמא יש אהבה חדשה.

"כאשר תהיה התעללות, נפעל"

הילדה אשר מנסה להשתקם ולבנות את חייה על גבי חורבות עברה, פנתה בימים אלו בשנית למשטרת ישראל (משטרת ת"א, המבנה בחדש בדרום העיר). היא מבקשת להגיש תלונה בניסיון נואש שימנעו ויעצרו את ההתעללות בילדה שזה עתה רק נולדה. כל זאת בכדי שהתינוקת לא תעבור את אותה מסכת התעללויות שהיא עברה. בתחנת המשטרה פוגשת אותה שוטרת.

עוד לפני שנכנסה לחדר החקירות, בעודה עומדת במסדונות התחנה ומסבירה "במשפט קצר" כפי שבקשה ממנה השוטרת, את עיקרי הדברים. כצפוי בסיטואציה בלתי טבעית שכזו, הילדה מוצפת רגשית בחוויה ובוכה. היא נזכרת בכול ההתעללות שעברה עוד כילדה ובהמשך כנערה וכיום כאשה. תוך כדי הבכי היא מספרת לחוקרת את אשר באה לעשות במשטרה. השוטרת אשר שומעת את תחילת העדות ואת עיקרי התלונה אותה הילדה רוצה להגיש עונה נחרצות: "אין כאן תלונה, אני לא יכולה לקבל ממך תלונה כזו. שהרי אין על מה להתלונן, שום נזק עוד לא נגרם".

הילדה שואלת במצוקה: "למה"?, השוטרת עונה לה: "מה אני יכולה לעשות? עוד לא קרה דבר. אני מתעסקת בדיני ראיות ולא בחשדות או דאגות". מתוך מצוקה עונה הילדה: "להציל את התינוקת, לגשת לשם, לבדוק את הבית?.."

השוטרת חוזרת ואומרת כי אין זה אפשרי, ואין על מה להגיש תלונה. שוב ניסתה הילדה לבדוק אולי יש משהו שעוד לא נאמר וחוזרת על דבריה: "למה?", והשוטרת עונה לה: "כרגע אין עדות להתעללות. כאשר תהיה התעללות, כאשר התינוקת תגדל אז הגננת, או בבית הספר המורה, היועצת יראו כי ישנם סממנים של פגיעה או התעללות פיזית או מינית כלשהי בילדה, ואז נפעל."

תקראו את המשפט הזה כמה פעמים - "כרגע אין עדות להתעללות. כאשר תהיה התעללות, כאשר התינוקת תגדל אז הגננת או בבית הספר המורה או היועצת יראו כי ישנם סממנים של פגיעה או התעללות פיזית או מינית כלשהי בילדה, ואז נפעל."
אתם מבינים את זה?!

אין מה לעשות. בינתיים, יתעללו בתינוקת נפשית, פיזית, מינית, וכאשר היא תגדל ותגיע למעון ואז לגן ואז לבית ספר אולי אם ישימי לב, אז ידווחו!, ואז תפעל המשטרה בהתאם.

הילדה מטיחה בשוטרת את העובדה כי לאורך כל שנותיה במערכות החינוך איש לא הבחין בה, איש לא שם לב למה שהיא עברה, כולל כל רשויות הרווחה, הגננות, המורים והיועצים. "אף אחד לא שם לב כאשר התעללו בי, אנסו את נפשי ואת גופי, אני נפלתי בין כסאות המערכת".

על הדברים האלו עונה השוטרת: "אז המערכות לא היו כמו שהיום. היום המערכת הרבה יותר ערנית ובנויה לשים לב לסיפורים כאלו".
באותם זמנים לה היו כל כך רחוקים מהזמנים שלנו היום, רק לפני כמה שנים שוטרת.. רק לפני כמה שנים. נקודה למחשבה, במדינת ישראל ישנו חוק אשר אומר בבירור, במידה ובידך מידע על אפשרות של פגיעה בקטין, אתה חייב להתלונן במשטרה ו/או ליידע את רשויות הרווחה.

חבל רק שאף אחד לא מוכן לשמוע, לא מוכן לפעול. יום אחד יגלו שיש עוד ילדה אשר נפגעה וכולם ירחצו בניקיון כפיים, כי בשביל מה לפעול כאשר צריך, אם אפשר אחר כך לפרסם תרוץ זה או אחר. אז תמשיכו להתעלל, לאנוס נפשית, פיזית ולפגוע בילדים, הרי זה לא בדיוק מעניין את אף אחד. אומנם יש חוק, אבל חוק צריך גם לאכוף וליישם, ומי בדיוק מיישם אותו?.

אותה ילדה מדוברת, פרסמה בלוג. הכל חשדו, רבים אף ידעו, אך כולם שתקו. כי הרי את מי בדיוק מעניינים הילדים הללו, את מי?