הקץ לזכויות היתר

המהפיכה הצרפתית הרימה לפני למעלה משתי מאות את תרומתה לעולמנו בכך שחיסלה את זכויות היתר של אצילים ושאר מיוחסים. היא הדיחה מכיסאו את המעמד העליון שזכה בכל הזכויות והיתרונות, צבר כוח וממון, שלט בחברה, בכלכלה ובמערכות השלטון, אך לא הניף אצבע להיענות לחובות הלאומיים, כגון תשלום מיסים ושירות לאומי, שמהם היה פטור לחלוטין. משהושווה מעמד המיוחסים לכלל בני התמותה, הועתק התהליך לכל המדינות המערביות הדמוקרטיות, זולת ישראל.

שני מגזרים בחברה הישראלית גזרו עליה אנומליה זאת מזה 60 שנה ויותר, ורק עתה הכשיר בית המשפט את הדרך להתיישרותנו עם העולם הנאור. הראשון מביניהם הוא העולם החרדי. להבדיל מיהודי התפוצות, שחויבו ללא אומר ודברים לשרת את האומות שבהן הם ביקשו להתאזרח, ובהיפוך ליהודי העולם העתיק ששירתו ולחמו בעוז תחת משה ויהושע להשתחרר משיעבוד, תחת דוד ושלמה לקומם ממלכה, ותחת החשמונאים להשתחרר מכיבוש זר (ואף טבעו את האמירה החכמה:" שנא את הרבנות ואהוב את המלאכה") - העולם החרדי בישראל כיום יודע לדקלם את תביעותיו זכויותיו, אך את חובותיו - הס מלהזכיר.

המגזר השני הנוהג כך הוא הפלשתינים אזרחי ישראל, שאנו מתעקשים לכנות "ערביי ישראל", ואילו הם עומדים על זהותם כערבים פלשתינים, שאזרחותם הישראלית היא מבחינתם טכנית בלבד. אף הם אינם מחסירים אף הזדמנות לתבוע מילוי מדוקדק של זכויותיהם כאזרחים - הכלכליות, הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות ואף הלאומיות והלשוניות. אך לא בלבד שהם לא יהינו להרים דבר לרווחתה ולבטחונה של מדינתם, אלא שהם מתחברים ומזדהים ללא היסוס עם הגרועים שבאויביה, חותרים תחתיה ללא לאות ומקעקעים את היסודות שעליהם היא קמה: עלייה, התיישבות וביטחון.

זכויות מצטמקות והולכות

ניסיונות מני ספור נעשו להפיס את דעתן של שתי קבוצות-אוכלוסיה אלו, המהוות במשולב קרוב לשליש של האוכלוסיה ומשגרות לכנסת במאוחד למעלה מ-25 חכי"ם (ש"ס, יהדות התורה והמפלגות הערביות). אך על-פי יכולות ההתרבות שלהן, הן גם גדלות מהר יותר מן האחרים ואחוז הצעירים שבהן, שממנו עולה פוטנציאל הגידול בעתיד, עוד יעלה את שיעורם בין כלל התושבים. לאמור, העיוות הנוכחי עוד יתעצם משיגיעו הצעירים הללו לבגרות, ויתמידו בחליבתם החד-צדדית של משאבינו, על חשבון זיעת אפם ואיכפתיותם של הזרמים היצרניים והלוחמים החרדים לגורלה של המדינה, בעוד הללו מתמידים באי-תשלום מיסים כדין, בהנצחת העוני והפיגור ובסירובם לתרום לכלכלת המדינה, לרווחתה ולביטחונה.

התרופה אינה טמונה בחוקים חדשים שאין בהם תוחלת ואין תקווה לאכיפתם, לא על החרדים ולא על הערבים, שכבר התרגלו לזכויות יתר של מיוחסים ללא חובות כלשהם. במקום זה יש להציב תמריצים שיתגמלו את כל האזרחים המוכנים לעמוד בדרישות האזרחות, וישללו מן הסרבנים את התגמולים שאינם ראויים להם. חוק האזרחות יתוקן ולא יהיה עוד תלוי בעלייה, אלא יחול על כל הילדים שילמדו במערכת חינוך ממלכתית, שבה גם תכני הלימודים וגם מימונם ינופקו על-ידי המדינה, ישרתו את המדינה בצבא או בשירות אחר לפי בחירתה, ואז בגיל 21, לאחר שירותם, יהיו כשרים לקבלת אזרחות ללא מגבלות ועם כל הזכויות - לרבות לימודים גבוהים, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, עבודה בכל המערכות הציבוריות, הזכות לבחור ולהיבחר, וכיוצא באלה.

הסרבנים יראו ברבות הזמן שזכויותיהם מצטמקות והולכות, מתוך בחירתם החופשית: הם יחנכו את ילדיהם כחפצם אך על חשבונם, וידאגו לבריאותם ולרווחתם. הם ימשיכו לדור בכפריהם ובשכונותיהם הדלים ככל שתשיג ידם, יתחפרו בעוניים, אך לא יוכלו לסחוט מאיתנו עוד על-ידי דרישות לתשלומים בעד הצבעותיהם ולא כדמי צירופם לקואליציות ממשלתיות ולא כדי להניאם מאיומי פרישה מממשלות. התמריצים יהיו עצומים מכדי שניתן יהיה להתעלם מהם, ומחיר ההתעקשות כבד מדי מכדי לשאת בו. וכל זה תוך מתן חופש בחירה אישי לכל פרט ופרט, בהתעלם מן ההתלהמות הקיבוצית שבכל מגזר, כאשר הקיצוניים מסיתים את המתונים, ובעלי הדעה המיושבת ניגפים בפני חסרי הדעה המתלהמים.