מאמרים ופוסטים רבים הוקדשו לתנועת המחאה החברתית שפרצה לחיינו. ביניהם הבלוגים של צבי גיל, שמתפרסמים באתר זה. כולל פוסט על
"המחאה שעברה לבמה". אולם המחבר, עיתונאי וסופר, הרחיק לכת ואת ספרו החדש "מהיד אל הפה והלאה מזה" - הוא הקדיש "לדור מהפך התודעה" שהתעורר ובתקווה שיפעל להגשמת החזון.
מכאן שרשימה זאת אינה רשימת ביקורת במובן המקובל. זאת יעשו המבקרים המקצועיים. זאת רשימת הערכה לאדם שבמרום שנותיו מקדיש את ספרו החדש, שבו הדגש הוא על האדם, אותו אזרח שלעתים נשכח, אף שהכל בנוי עליו והכל נסב עליו. והוא מקדיש את הספר לא למשפחתו או לידידיו, אלא לדור הצעיר, ובעצם לאלה שיקבעו את החיים במדינה בעתיד.
התרסה נגד המדינה על העיכוב במתן הפיצויים לניצולי השואה בסיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה", המחבר מטביע חותמת שלו, של העבר, של ההווה, של החלומות והמאוויים. זאת סיפורת רב-גונית, רגישה, יצירתית, חולמנית, של מי שאוחז בחיים בכל כוחותיו והיכול להם. יש בסיפורים שילוב של חוויות אישיות, דמויות אותן פגש המחבר ואשר חלק מהן השתלבו, מן הסתם, בחייו, וחלקן קרמו עור וגידים בדמיונו הפורה של המחבר, כשהם מתובלים במסרים, בדעות חברתיות ופוליטיות, בכאב, בהומור, בניסיון להבנת האדם באשר הוא אדם. אין צודקים ואין מנצחים, אין רעים ואין טובים, בכל אחד יש גם את זה וגם את זה, כי אלו הם החיים, מורכבים ופשוטים, תלוי מי המסתכל עליהם.
האיש שדג את הבקבוקים מהמיכל הצית את דמיונו והנה נולד הסיפור האנושי כל-כך שכמעט והקורא רוצה לחוס ולרחם על הדמות העלובה, אך לא, יש לה עולם פנימי עשיר והוא מוצא את אושרו בספרים. ניצולת השואה שהחליטה להתגבר על הביורוקרטיה המכוערת והמוות מצאה פתרון לעסקי הפרחים בבית העלמין.
יש כאן התרסה נגד הסחבת והאדישות הנוראה של המדינה שחטאה בכל הקשור למתן הפיצויים לניצולי השואה. חווה הגיבורה מצאה את הנישה שלה והחליטה לפתוח "עסק קטן", שלא זקוק להשקעה ולא לביורוקרטיה של לשכת הנכים; "נעשה זאת בעזרת המתים, זכרם לברכה" חזקה על צבי גיל, שריד השואה שמכיר היטב את הסוגייה שבה ממשלות ישראל נכשלו ועשו עוול לקורבנות ולמשפחותיהם.
המוטו של צבי גיל, שאף אחד מניצולי השואה לא נשאר נורמלי לחלוטין, עובר כחוט השני בסיפורים שנוגעים בנושא זה. במחול האוכמניות, הלל הגיבור, שרבים מנתוניו שאב המחבר ככל הנראה מהביוגרפיה שלו, גם הוא נער כאשר המלחמה החלה וגם הוא, כמוהו, נותר רק עם אמו כאשר כל שאר בני המשפחה נספו. כביכול הוא המשיך בחייו, אך השיבה לעיר הולדתו והגילוי שרכושו נשדד וההיתקלות בביורוקרטיה הפולנית הציתו בו את הפן הכבוי ונראה שהוא נכנס לאקסטזה שממנה כנראה לא ייצא. שתי דמויות ניצולות השואה - האחת התגברה, השני כוחותיו לא יכלו לו.
"הבית הכחול" בסיפור "הבית הכחול" - שהשתמש במסָפֵר שמפיל את הווידוי על "חבר" שלו - באמצעותו הוא מביע את רגשות החרטה על ההתכחשות לתקופה השואה, לדמות הגלותית ולניסיונות האדירים לאמץ תדמית צברית חדשה בצורה כה קיצונית שמגיעה לשיאה בפגישה המחודשת עם האם שהגיעה באיחור מהשואה והיחס האדיש כלפיה, שכן היא הזכירה את הדמות הגלותית אותה רצה למחוק.
רצון זה להתמזג עם הצברים ולאמץ תדמית חדשה היה אופייני לצעירים ששרדו את השואה, אך החוויה עם אימא בפגישה הראשונה בארץ השאירה צלקת עמוקה גם אם לאחר מכן היחסים חזרו לתקנם. החרטה מחלחלת כל הזמן ויש הצורך להביע זאת בסיפור הזה. (אגב הוא מזכיר טראומה זאת בספר אחר שלו "מוביולה - מסע בזמן ובמרחב".)
הגיבורים שבנה מופיעים בכל מקום ורבים מהם טומנים בתוכם תכונות של דמויות, שמן הסתם נתקל בהן ושחלק גדול ממלאות תפקיד חשוב בחייו, והוא ככל הנראה שינה, הוסיף, קישט כיד הדמיון הטובה עליו, ויצר דמויות חדשות ומגוונות במקומות שונים בעולם.
חֶסוס - Jesus המסתורי והמקסים שחי אי-שם בקולומביה מתגלה כישראלי שהחליט להיעלם מהמפה וליצור לו חיים אחרים מסיבותיו הוא, אך הקשר עם הישראלים נמשך מבלי לגלות את זהותו האמיתית, והמסר הוא שיש לתת לכל אחד את המרחב האישי שלו, את החופש, את היכולת לבחור את עולמו ודרך חייו מבלי לשפוט, כל עוד אין הוא מזיק לאחרים. התיאורים הנפלאים של הנוף הדרום-אמריקני ששאב מתיאורי נכדו מרתקים.
"מריאן" נגע לליבי גם הסיפור "מריאן", הערבייה הנוצרייה, התיאור של דמות זו, הקלילה כביכול, עם ה"שלומיאליות" שלה שמפילה חפצים ושוברת אותם תוך כדי ניקוי הבית, ששוכחת לחבר את התקע של המקרר לאחר ההפשרה, שלמרות כל זאת אי-אפשר שלא לחבבה, שבין הטיפין צבי גיל מתאר את הקשיים של המחסומים ויחס החיילים לערבים, ואת הצלחתה של מריאן למרות הכל להגיע לעבודתה, אם כי לפעמים באיחור - תיאורים כל-כך רגישים ואז הפאנץ'-ליין, שממש מזעזע ומפתיע. הטרגדיה של שני הצדדים, זו המציאות. סיפור כל-כך אנושי.
"קשר עין" והנה מהכבד אל הקל, סיפור הנקמה. זוהי ממש סיפורת במיטבה - Masterpiece, המלחמה עם הזבוב, סתם זבוב קטן ומטריד ואיזה תיאור הומוריסטי, שנון, מלא דמיון, חגיגה לקורא! "קשר עין", סיפור כל-כך אקטואלי, ביקורת על עידן המחשבים והתקשורת דרך המייל. כל המודרניזציה והקדמה לא יחליפו את המגע האנושי, את החיבוק, הלטיפה, הנשיקה ואיך שלא אתייחס לסיפור "לכתוב עם הרוח" (בעצם סיפור המדינה הציונית), שכן שמי המיוחד הונצח על-ידי המחבר וניתן לאחת הגיבורות שבו, שהיא כל-כך מיוחדת. זהו סיפור עצוב ושמח, שכן יש לגיבורים היכולת להכיל את מות הבן ואת בחירת מסלול חייה של בתם שיה-סיוש, שהוועידה עצמה לעזור לקורבנות העולם השלישי, לחלכאים ולנדכאים, הרחק-הרחק מבית הוריה. וכך אריק הגיבור מראשון לציון, הסוציאליסט והאתאיסט שהחל להרהר בשואה ובמשפחתו מצד סביו שנספתה, יושב ליד קבר בנו שנפל ומסכם את חייו ואת חיי משפחתו ומגיע לשלווה ולידיעה שאין הוא יכול להכתיב חיי אחרים והוא חוזר לאשתו, למולדת שלו.
"הכנרית מאודסה" והדמיון ממשיך וממריא, מ"הכנרית מאודסה", שרבות כמותה יושבות בכל פינה ומנגנות ברחוב למחייתן והנה אתה בנית סיפור מרגש, מהאספן, ירמי ציפורי, דמות מורכבת הקרובה אליך כל-כך; בנית סיפור בלונדון בשוק קאמדן, "קו 15", סיפור מרגש על הבחור הדתי שקיבל שיעורי-מין תוך כדי ניצול תמימותו והחוויה שהשפיעה על כל חייו עד למעשה הקיצוני בשריפת בית הקולנוע בו חווה את מיניותו.
"הדנובה הכחולה" והקינוח - "הדנובה הכחולה". הסתיו שאותו מתאר, הסתיו האנושי בניגוד לסתיו של הטבע של ארבע עונות השנה, שהוא חוזר כל שנה ושנה לעולם ועד. קצת עצוב לתאר את הזקנה, את הסתיו של איש שיודע שלא יהיו הרבה אביבים עוד, אבל יש אופטימיות בכל זאת. הגיבור שמו אביב, הוא נושא את האביב בתוכו, השנים לא יכולות לו, הוא חי ותוסס וכותב וצוחק ואוהב ומתבדח ומתגבר על חידושי הטכנולוגיה במחשב מקובע וב"לפטופ". הוא מתחבר לצעירים (הספר אכן, כאמור, מוקדש ל"דור מהפכת התודעה"), לומד את ראשם ודרך-מחשבתם, ויכול ללמד אותם עוד הרבה. אביב, שם הגיבור של סיפור זה, מכיר את ציפורי האביב, בקיצור - הוא האביב הנצחי ולכן אני חושבת שהדנובה הכחולה היא סיפור אופטימי להפליא וחותם את הספר הנפלא האנושי והמגוון כל-כך.
- "מהיד אל הפה ומעבר לזה", הוצאת גוונים טרקלין - פברואר 2012. הדוא"ל של המחבר:
zvigill@012.net.il.
