סוכריות חופשי-חופשי

הלל חגגה היום את יום הולדתה התשיעי. כמנהגה, כבימים שאינם ימי הולדת, היא ניגשה לשולחן העבודה שלי, ביקשה בנימוס רשות לקחת סוכריה מן השקית המונחת פתוחה על השולחן בהישג יד. הלל קיבלה רשות (אף פעם לא סורבה...) ולקחה למצוץ סוכריה מתוקה מאד ונטולת סוכר.

נזכרתי ביום הולדת אחר ובסיפור של סוכריות. זה היה לפני כארבעים שנה, גרנו בתל אביב בבית דירות ישן מאד, שמסדרון ארוך הוליך מדלת הכניסה אל חדר הילדים, לעוד שני חדרים, השירותים ועד המטבח הגיע. באותו יום חגגנו יום הולדת תשיעי לבתי והמסיבה נערכה בחדר הילדים הקדמי. פתאום שמתי לב, שטור של ילדים זורם במסדרון מחדר המסיבה והם אינם נעצרים בשירותים, אלא ממשיכים למטבח. הטור האחד הולך והטור השני חוזר.

הלכתי אחרי הילדים וראיתי שמטרת הקטנים הייתה מגירת הממתקים בארון המטבח. מישהו מן הילדים גילה, שאצלנו במטבח יש מגירה מלאה כל טוב - סוכריות, וופלים, שוקולד. המגירה איננה נעולה ואף אינה גבוהה וכל ילד יכול להושיט יד ולקחת. איש אינו אומר "אסור!". בפני הקסם הזה לא יכלו הילדים לעמוד ותוך זמן קצר נסתיימו הטורים, כי המגירה התרוקנה.

ילדיי שלי קיבלו את "מגירת הסוכריות" כמובן מאליו. יום אחד הודענו להם שאיננו קונים שום ממתק בשום קיוסק ברחוב. "יש לכם מגירה, קחו מה שאתם רוצים מתי שאתם רוצים", אמרנו כשחנכנו את האתר.

הקפדנו שהמגירה תמיד מלאה בממתקים ולא הגבלנו אותם כלל - אפשר לקחת בבוקר, בצהרים, בערב וגם לפני הארוחות. והשיטה הצליחה. אכילת הממתקים לא הייתה מופרזת וילדיי לא הפסידו ארוחה בטענה "אני שבע". על השיניים שמרו המברשת והמשחה.

כאז כן עתה, שקית הממתקים עומדת על שולחני וכל נכד שרוצה ניגש ונוטל. בקשת הרשות נעשית רק מטעמי נימוס.