מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי

המוות הוא גורל וגזירה. הרצח הוא פשע. אין לו דבר עם הגורל ואין לו דבר עם הגזירה. הוא בחירה של הרוצח. הקינה על אדם שהלך או נלקח לבית עולמו, מפני שכלו ימיו או מפני שאיתן מאיתני הטבע חרג מציריו והרגו, נובעת מבארות הצער והכאב, מיסורי הפרידה בלתי הנמנעת מן האהוב, האיש, הרעיה, הבן, הבת, האח, האחות, החבר. האהבה ערה כל ימיה כי אי-אפשר שתהיה נצח על הארץ, ועל כן לנה בלבה תמיד חרדה המעצימה אותה והיא, האהבה, מעצימה את החרדה תמיד. האהבה אינה מורדת במוות. היא בוכה לו. אין אהבה בלי כל ימיה דמעה.

אבל הרצח ממריד. הרצח שואל איה האלוהים בורא אדם בצלמו ובצלם דמות תבניתו, עליו שר משורר התהלים "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְקֹוָק מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהלים ל"ג, ד'-ה') הדעת זוכרת כי אל עליון, המושל בעולמו ויתר כביכול על ממשלתו על האדם, ואמר "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט), אבל הדעת אינה משלימה. היא מבינה הבן היטב כי אילו הבחירה בין הטוב לבין הרע, החיים והמוות, לא הייתה מסורה מסירה מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור בידי האדם, לא היה ערך לא לטוב ולא לרע, לא היה שכר על הבחירה בחיים ולא קנס על הבחירה במוות, ולא עומק לדין, ולא רמה למוסר כי הכל, אפילו יראת שמים, הייה בידי שמים.

אולם כל כמה שהדעת מבינה שהאלוהים ויתר לה, היא אינה יכולה לוותר לאלוהים, כי אם כָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה, היאך ברא רצח, רצח של תינוק, רצח של עם, ואם הוא אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט היכן נסתתר כשאי הצדק ורמיסת המשפט התמלכו על העולם והכו אותו בלי רחם בשואה?

שום צידוק הדין ושום התמודדות תיאולוגית עם השואה אינם יכולים להתגבר על טרגדיית ההתמרדות המטלטלת את נפשו של האדם אל מול עולם שיש בו אלוהים על-פי אמונתו -וכנופיה פרועה של אי צדק המשתוללת באותו עולם, ואין עוצר. הדברים קשים מנשוא. הנה על הפסוק "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו פרק י"א, ט'), אומר המדרש "דעה זו היא המשפט", לא תלמוד תורה, לא עיון בסודות מעשי בראשית, אלא המשפט, עשייתו ושמירתו, על-פי מה שאמר ירמיה הנביא (פרק כ"ב פסוק ט"ז) "דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב, הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם ה'". (על-פי מכילתא י"ח כ"ג).

הייתכן כי התובנה הנבואית הזאת חלה על כל האדם אבל לא חלה על האלוהים, למרות ואף על פי, שהאלוהים השאיר את הבחירה בחיים ובמוות בידי האדם? גם אברהם אבינו, מול האלוהים המבשר לו כי הוא עומד להיפרע מסדום עיר הבחירה האולטימטיבית ברע ובמוות על כל יושביה, זועק את הזעקה הנזעקת מאז ועד הנה " חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית י"ח , כ"ה) ורש"י אינו חומל ומצטט את המדרש ואומר על תיבות חָלִלָה לְּךָ, "חולין הוא לך, יאמרו כך הוא אומנתו, שוטף הכל, צדיקים ורשעים, כך עשית לדור המבול ולדור הפלגה" והיום יכולים להוסיף, חולין הוא לך, כך עשית בכל דורות ההשמד והרדיפות, כך עשית למתי השואה לעקוריו, לשכוליו וליתומיו, בלי צדק, בלי משפט, בחולין, חלילה, שאין חולין גדול הימנו.

אבל גם עם החולין אין הנפש יכולה להשלים, כי אם חולין-הוא כובש גם את הקדושה, כי איך היא לנה בשמים כהחולין נעשה סרדיוט על הארץ, ואם כך עלתה לפניה כדי שהאדם יוכל לממש את הבחירה האוטונומית בין טוב לבין רע, האם החיים הם המחיר הראוי לשלם אותו בעבור ערך הבחירה החופשית ויהי מה, בלי סיכוי שהקדושה תתערב ותעצור?

מדרש נורא הוד הופך את ההרהור הזה על פניו. הוא מתבונן בפסוק "כי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט..." (ישעיהו ס"ו,ט"ז) , ואחוז בפחד מפני הפשט הלכאורי של הדברים הוא אומר " אילו לא היה הדבר כתוב אי-אפשר לאומרו כביכול, ה' שופט אין כתיב כאן אלא נשפט, הוא שאמר דוד ברוח הקדש, "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים כ"ג, ד'). אי-אפשר להימלט מן המדרש הזה. כִּי אַתָּה עִמָּדִי איננו בחינת אינני ירא כי אתה נמצא לידי להצילני, אלא לֹא אִירָא רָע כִּי גם אתה עימדי בגייא צלמוות, גם אתה נגרר אל האומשלאגפלאץ, גם אתה לקרונות, גם אתה לרציף הסלקציה, גם אתה עימדי בָאֵשׁ נִשְׁפָּט.

אם יש קרבן, אתה הוא הקרבן, אתה משלם את המחיר הנורא על החלטתך לתת את הבחירה בין החיים לבין המוות ביד האדם. הוא מעל באמונך מעילה נוראה. הוא בחר להשמיד, להרוג ולאבד אותי ואתך עימדי! התיבה עִמָּדִי שבה ומופיעה עוד פעם אחת במקרא (שמואל א כ"ב, כ"ג) בשעה שדוד מבטיח לאביתר כי אם יצטרף אליו יגן עליו מפני חמתו של שאול, "שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי". מפרש רש"י על-פי תרגום יהונתן, כי "מי שמבקש להמית אותי, מבקש להמית אותך, ואשר ישמור את נפשי ישמור את נפשך".

"לא אירא רע" מתהפך, מאתה משמר אותי כי אתה עימדי, לאני משמר אותך כי אתה עימדי. נורא הוד. כוחות הנפש שעמדו לאודים ששרדו את השריפה הנוראה לבחור בחיים, לקום קוממיות, לצאת מגיא הבכא, ללכת לארץ ישראל, לפדות אותה במחרשה ובדם ולבנות בה נווה לעם היהודי, הם הכוחות שהשיבו את השכינה שגלתה עימדי לגיא צלמוות, הם הצילו את מלכות האלוהים.

הדמעה לא יבשה. האהובים אינם. אבל תחת התקרבנות מפני כוחות העוולה רומסי הצדק, באה השבועה של בחירה בחיים, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. פיתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ". שערי הצדק, הם בידינו! (תהלים קי"ח, י"ז--י"ט).