הרהורים על פרשת המכות של סא"ל אייזנר

באתר ישיבת ההסדר 'אורות שאול' הועלה מחדש מאמר שכתבתי בעקבות אירועי עמונה על הבחנה בין השימוש המוצדק בכוח על-ידי השלטון, ובין השימוש האסור באלימות, כשהוא נעשה שלא כדין על-ידי גורמי השלטון. ככל עניין מוסרי, דברים אלה יפים בכל מצב וכלפי כל אדם. אין אדם יכול להילחם נגד האלימות האסורה של הפעילות המשטרתית רק כאשר היא מופנית כלפיו. אם איש מוסר הוא - אין הוא יכול להיות צבוע. כאשר מדובר בהפעלת כוח אסורה - יש להתנגד לה, ואין זה משנה על-ידי מי היא הופעלה וכלפי מי היא הופעלה.

אני רוצה להדגיש כי איני יודע מה בדיוק אירע בסיפור של סא"ל אייזנר. לא זו בלבד, אלא שאני חושב שמדובר באירוע זעיר, שאף אם כל הדברים החמורים שנאמרו כלפיו נכונים, הוא עדיין אירוע בסדר גודל שלא מתאים כלל וכלל לתגובות כלפיו. אולם צריך לנצל אותו לבירור מחודש של ענייני יסוד שבחיינו, ובין השאר הוא התנגדות עיקשת להפעלת אלימות שלטונית, גם כאשר מדובר בהפעלה כנגד מי שאין אנו סוברים כמוהו. אסור לנו להיות בעלי מוסר כפול. אם הקצין המצטיין הפעיל כוח אסור - אנחנו צריכים להיות נגד פעולה זו. לא נגד הקצין, אלא נגד מה שנעשה באותה נקודת זמן.

אולם צריך לנצל את הסיפור הזה כדי לברר אותו על כל צדדיו:

• מה צריך להיות היחס לקצין מצטיין גם אם נהג שלא כשורה במצב מסוים;

• כיצד אפשר שתהיה תגובה מיידית למעשיו על-ידי מפקדיו, ראש ממשלה ונשיא מדינה, עוד קודם שהסתיים התחקיר (אין צורך להמתין עד שיסתיים כל הבירור במצבים אלה);

• מה משקלם של אמצעי התקשורת בימינו, ומהי ההשלכה על התפישה שאין מדובר רק ב"להצטלם יפה", אלא בהגדרות חדשות של ניצחון והפסד במאבקים, כשהתקשורת היא חלק משדה המערכה (זכורים פסקי הרבנים שהתירו לחלל שבת כדי להתראיין לאמצעי תקשורת זרים במבצע חומת מגן, כאשר ישראל הואשמה בטבח, והייתה חובה להזים האשמה זו);

• וכמובן גם שאלות המופנות כלפי עצמנו - כיצד אנו עצמנו היינו רוצים כי יישמר הקוד ההתנהגותי של הצבא מול אנרכיסטים ושאר מזיקי עם-ישראל, ולמנוע את עצמנו מגלישה לאלימות אסורה גם כלפיהם.

כל אלה הם הזדמנות. המקרה הזעיר שאירע הוא הזדמנות, שאנחנו חייבים להתייחס אליה, ולתת את התשובות שלנו לשאלות אלו. אני מאמין כי בניגוד למנהגם של אמצעי התקשורת, שהיום הם סוערים על עניין אחד ומחר הוא נשכח, העבודה הגדולה שלנו מתחילה דווקא אחרי שנכבים אורות הזרקורים. אז אפשר לדון בשאלות אלו בכובד ראש, ללא מורא וללא משוא פנים, להתנגד להפעלת אלימות בשעה שהיא אסורה, לתמוך בהפעלת כוח בשעה שהוא חוקי, להתנגד למשפטי שדה, לתמוך בתגובות בזמן ולא אחרי שנים רבות של בירור משפטי, להתנגד להתעלמות מיחס ראוי לקצין מצטיין, לתמוך בכך שאם קצין מצטיין עשה טעות - הוא דווקא כן צריך לתקנה, ועוד ועוד. אלו המחשבות העולות בי עתה, כשתשומת הלב הציבורית עוברת למקום אחר, ונותרנו מסוגלים לדון בשאלות אלו בכובד ראש.