הפוסל את סא"ל אייזנר - במומו שלו פוסל

הכאת פרובוקטור סקנדינבי בכביש 90, הביאה לתחרות בין גדולי האומה על תואר "רב גנאי". מה שמעלה ספק באשר לדבקותם בהליכי חקירה סדורים בכלל, ובפרט, הוכחה לעיוורונם המונעת הבחנה- כי המדובר באירוע מולד מאסטרטגיה שגויה ומזיקה, שאותה מנהלים המגנים מזה שלושים שנה.

צא וראה:

לפני שנות דור עמדה לישראל אסטרטגיה שונה, שבה עמדה "ההכרעה" כיעד עליון. אומנם מדובר היה בהכרעה נקודתית מוגבלת למבצע, לתקרית, ולמלחמה של ממש. בהנחה כי צבר הכרעות נקודתיות תרתיע את האויב, כדי יצירת "מרחבי שקט" ארוכים ככול שנתן. שמא לאחר הטחת ראשם בקיר הברזל, ישתכנעו אויבינו להעתיק את מעשה המלחמה להפסקת האלימות - ואולי, אף להגיע להסדר של שלום עם ישראל.

על-פי דפוסיה "בהעתקת המלחמה לשטח האויב, וסיומה בזמן קצר ובהכרעה נקודתית ברורה" נבנה הצבא ואומן להגשמתה. כך פעל צה"ל בפעולות התגמול, במלחמת "קדש", במלחמת "ששת הימים", בהתשה (שהתבררה כחריג מטופש ויקר, בהקמת קו בר-לב ממש בסמוך למי תעלת סואץ). משזו הסתיימה, פרצה בשלהי 1971 האינתיפדה הראשונה (לאחר רצח בני משפחת אוריו הי"ד) - עדי סיומה בהכרעת הטרור לאורכם של עשר שנים. מאוחר יותר במלחמת יוה"כ מומשה תפיסת הביטחון כלשונה - ולאחר בלימת אויב הסורי והמצרי, העתיק צה"ל את הלחימה לתוככי סוריה ומצריים למרות עלותה של ההכרעה בדמים רבים ובדם. ולימים, נוכח ירי בלתי פוסק על ישובי הצפון - יצא צה"ל למלחמת "שלום הגליל" והכריע את חיל המשלוח הסורי וכוחות אש"ף, שגורשו מאדמת לבנון.

אלא מאי יסתבר כי מלחמת שלום הגליל הייתה האחרונה להשגת הכרעה, ולאחריה לאורכם של שלושים שנים מצויה ישראל במאבק אלים כמעט יום יומי - תחילתו בטרור מתמשך, ובהמשכו באמצעות ירי טילי סקאד קאסם ודומים להם, שהפכו את העורף בישראל לחזית.

עצם ההבדל הקיצון בין שתי התקופות מחייב ברור, משום שההכרעה שהושגה במשל"ג - הייתה אפקטיבית כמו כל קודמותיה. לא כל שכן כאשר צה"ל הכיל את אותם מסגרות, תורת הפעלתו נשמרה כפי שהייתה, וההצטיידות באמל"ח מתקדם נמשכה ביתר שאת. בעוד הסכם השלום עם מצריים נשמר כשהיה, והסטטוס קוו מול ירדן לא השתנה.

ללמדך, כי הגורם למפנה שהביא ומביא להעצמת רף האיום, בא עלינו לרעה כתוצר ויכוח פוליטי בהצדקת משל"ג- שגלש לדיון בשלילתה ואו הצדקתה של הברירה כעילה לצאת למלחמה. החשש מוועדת חקירה ממלכתית יצר וואקום בשלטון, שלתוכו נכנסה תפיסת ביטחון מעודנת וללא סיכון. זהה לזו שעמדה לישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שבליית עצמאות וברירה נועדה "להגן על הרכוש והנפש". כך ללא דעת והבנה למשתמע, העבירו קברניטי המדינה לאויבי ישראל - את היוזמה לקבוע את המועד, העוצמה והמקום לפיגוע.

ואכן בני העוולה בשונה מאבירי הביטחון שלנו, עמדו על המפנה האסטרטגי. ולכן הקפידו מאז ועד היום על ממדי פיגוע מוגבלים. ככאלה, שיותירו למקבלי ההחלטות בישראל, "את הברירה" להגיב באופן סמלי, כלומר - להימנע כבעבר מגיוס מלא עוצמתה, כדי להכריע באופן חד וברור.

מסתבר כי שלושים שנים של הקזת דמים ודם, לא הספיקו כדי שאבירי המוסר ומגשימי ה"אסטרטגיה" הסולדת מהכרעה יבינו, כי איוולת שכזו - שוחקת פיזית, כלכלית ואף נפשית את אזרחי המדינה בכלל - ובפרט, את המפקדים והלוחמים במוקדי העימות.

לפיכך ראוי כי אלה המגנים את סא"ל אייזנר, ואתם דורשי הדחתו, לרבות שוחרי הצדק וכבוד האדם, יפנימו: כי בלית אסטרטגיה יזומה מוכוונת הכרעה, ימשיך צה"ל להתיש את עצמו בתגובה ליוזמת האויב וחבורת ההוזים התומכת בו, ומדינת ישראל תמשיך למגן את עצמה לדעת.

מה שיבטיח בחלקת אלוהים הקטנה שלנו, את המשך האלימות והעצמת נזקיה.