אחדות זמנית ומזויפת

הביטו בתמונת התחמן הזה, אלוף הזיגזג בפוליטיקה, כשהוא לוחץ את ידי ראש הממשלה במסיבת העיתונאים. ראו את חיוכו החמוץ, שימעו את הסבריו הממלכתיים-מלאכותיים, את התפתלויותיו אל מול שאלות העיתונאים לנוכח טבלת אמירותיו ההזויות והבטחותיו השקריות עד לפני ימים ספורים.

האם הייתם קונים מאדם זה מכונית משומשת? ראש הממשלה, מסתבר, קנה גם קנה.

העיתונים עושים בחדווה את חשבון המרווחים-והמפסידים מהמהלך הפוליטי ה"מבריק" של השניים. נתניהו מרוויח - ובגדול. מופז - הציל את עורו ואת כסאות חבריו, לפחות לפרק זמן מסוים. אבל מישהו כאן מאמין, שלמרות גודלה, ממשלה זאת תישאר עד תום הקדנציה בהרכבה הנוכחי?

נכון - היא לא תיפול, אבל יש לצפות לדיבורים אופוזיציוניים-חריפים-מבפנים מצד להקת מופז, ברגע שיחשבו כי הדבר משתלם להם מבחינה מפלגתית צרה. האכזבות לשני השותפים, וגם לעם ישראל, לא יאחרו להגיע.

עוד לא עבר יום אחד ומפלגת התחמנים, שמבקשים לשרוד בכל מחיר, כבר מצמידה אקדח לרקתו של האיש המושמץ ביותר על-ידה עד ליום שלישי בבוקר: בנימין נתניהו. ברוב חוצפה, נערי מופז כבר קוצבים לראש הממשלה לוחות זמנים, מציבים לו יעדים, מציגים שרירים, מנפחים חזה, ומתאימים את דיבוריהם למצב החדש.

הם כבר מתכננים את מערכת הבחירות הבאה שלהם, מעתה מעמדת חברים-בקואליציה. חברים - על תנאי כמובן. אם יהיו הישגים לממשלה - הם ינכסו אותם לעצמם. כשלונות? - יגידו זהו "אותו ביבי, אותו כישלונר" ושאר ביטויים שכבר הושמעו מספסלי האופוזיציה ועשויים להישמע בקרוב גם מספסלי הממשלה.

הקילקולים בדרך - למרות שכל ניסיון לסחוט תוך איום בפירוק הקואליציה לא יצלח. אין זה ביכולתה של אף אחת מהשותפות. אין אפשרות שכזאת, גם לא לקדימה. לעזוב - יוכלו, אך לפרק את הממשלה - לא ולא.

היכן המופת הציבורי?

ובאמת נשאלת השאלה: וכי מדוע נתניהו שהולך ככל הנראה לקבל, בתמיכת קדימה, כמה החלטות חשובות - מהן שנויות במחלקות - לא יכול היה לקבלן גם בלעדי המהלך החפוז והאינטרסנטי עם מר מופז? שנתניהו הוא אשף פוליטי, מנהיג שכבר צבר ניסיון במהלכים מתוחכמים - דבר זה ברור לכל. אבל לשם מה לזרוק חבל הצלה לקדימה, כאשר אין צורך לא לאומי ולא קואליציוני בכך? למה היה צריך לצרף את קדימה ולאפשר לשלי יחימוביץ' לתפוס מעתה את עמדת דוברת האופוזיציה ולצבור תנופה ומנדטים? מה חכמה יש כאן?

ומעל לכל: נכון, מדובר באחדות כלשהי, הגם שמזוייפת ומאוסה. נכון, מדובר בביטול הקדמת הבחירות המיותרת. אבל היכן כאן המופת הציבורי? איה התרבות הפוליטית עם מעט הוגנות, שצריכה לשמש דוגמה לרבים?

האם אמירת דבר אחד ועשיית היפוכו למחרת - תרבות שקדימה של מופז היא המבטאת הראשית שלה - לא תשתרש מכאן ואילך ברחוב הישראלי? לא תגביר את האלימות המילולית, שבעקבותיה יגברו עוד יותר הפשיעה והאלימות, שגם כך יש לנו מהם בשפע? מה מקור הפחד לעשות מהלכים, לנקוט צעדים כאלה או אחרים, בקואליציה מצומצמת אך יציבה? האם רק השלטון והשרידות הפוליטית היו לעיני שני חתני המסיבה?

רב-אלוף הזיגזוגים

המהפכון של נתניהו-את-מופז יצא אפוא לדרך. צרותיה של הממשלה המנופחת הזאת אורבות לה מרגע הלידה. תסמכו על שאול מופז, רוני בר-און ויואל חסון. באותה עליבות ופתלתלות שבה הם הסבירו מאז יום שלישי בבוקר את תמיכתם - כמובן "למען המדינה" - במהלך הלילי, שהיקנה להם ולשאר חבריהם נעדרי-הכבוד-והדרך מירווח נשימה של עוד שנה וחצי בכנסת, ועוד כמה חודשים של מנעמי השלטון - כך לא ירחק היום והם יסבירו את פרישתם ו"אכזבתם".

אחדות? - הצחקתם אותי. לאומית? - מגוחך. מעולם לא נעשה שימוש נלוז כזה בשתי מלים אלה. לא אחדות ולא לאומית. רק שותפות פוליטית אד-הוק, שלטווח ארוך, לא ארוך מדי, ולמרות הסקרים המחמיאים לרגע זה, תתגלה בממשלה כזירת התגוששות.

אני צופה כי שאול מופז, המשנה לראש הממשלה, יפתח בקרוב את הפה הגדול שלו על ראש הממשלה. לעולם האיש הזה לא יפסיק לומר דבר והיפוכו, בלי למצמץ. רב-אלוף הזיגזוגים. זוהי התרבות הפוליטית הקלוקלת שקדימה הטביעה בחיי המדינה.