אומרים שבנימין נתניהו הובך השבוע בוועידת הליכוד. יכול להיות. אבל כיהודי שומר מצוות, אני הרגשתי נבוך ממשהו שלא דיברו עליו: פניו המגולחים למשעי של ראש ממשלתנו. הרי רק הרגע הוא קם מה"שבעה" על אביו, ואין מתגלחים עד תום השלושים. נכון שנתניהו רחוק מלהיות שומר מצוות או אפילו שומר מסורת. זהו האדם שנאף עם אשת איש, זהו האדם שאכל צ'יזבורגר ואחר כך הסביר שלא ידע שהמסעדה אינה כשרה. אבל מנהגי האבלות חוצים גבולות של שמירת מצוות ומסורת, הם חלק מהזהות היהודית המשותפת לרוב המכריע של העם היושב בציון, ובוודאי שיש לצפות מראש הממשלה שיכבד אותם.

בקשה לי אליך, אדוני ראש הממשלה: בפעם הבאה שתחשוב ללכת לכותל המערבי לצורך פוזה ממלכתית כלשהי, חסוך מאיתנו את המחזה של חבישת הכיפה, הטמנת פתק והתרפקות על האבנים. לכל הפחות, הימנע מהצביעות הזאת. שאל את בנך אבנר מה אמר הנביא ישעיהו על התנהגות כזו, ואם במקרה לא יידע – הנה התשובה: "כי תבואו ליראות פני – מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצֵרָי?"

הצעת החוק של משרד הביטחון לחיוב החרדים בשירות אזרחי אם אינם מתגייסים לצה"ל, היא הצעה נכונה שבאה באיחור של כמה עשרות שנים. אבל עיקר חסר מן הספר: החלתה גם על הערבים. ההצעה מדברת במפורש רק על מי ששוחרר מהצבא בשל אורח חייו הדתי, ותו לא.

ברור לחלוטין שההצעה הזו – להכנתה רתם ברק את עובדי המדינה שבמשרדו, לפני הקמת ממשלת האחדות השבוע – נועדה אך ורק לצרכים פוליטיים. מאחר שהיה די ברור שהחרדים אמורים להיות כדור המשחק של מפלגות האופוזיציה במערכת הבחירות הקרובה, לא יכול היה ברק להישאר מאחור. מאידך, הוא לא רצה להרגיז את הציבור הערבי שאולי איכשהו יתן לו עוד כמה קולות. התוצאה היא הצעה נכה, המבקשת להנציח את המצב בו כמעט 20% מאזרחי ישראל אינם נושאים בעול כלשהו. ממשלת נתניהו-מופז חייבת לשנות גם את זה.

אין ספק ששאול מופז יוצא כאיש הלא-אמין של השבוע, של החודש ואולי גם של השנה. האדם שאמר שלעולם לא ייכנס לממשלת נתניהו, זחל לתוכה. לא מפתיע לאור עברו של מי שאמר ש"בית לא עוזבים" וכעבור יומיים ערק לקדימה.

אלא שמופז הוא לא הראשון, ובוודאי לא האחרון, מבין הפוליטיקאים הבכירים שלנו שמזגזג בצורה כזו. היו שעשו זאת על נושאים הרבה-הרבה יותר חשובים וגורליים לעתיד המדינה, אבל על זה לא שמענו השבוע ולכן נזכיר שניים מהם. יצחק רבין הפר את התחייבותו להעביר הסכם שלום רק ברוב יהודי בכנסת והעביר את הסכם אוסלו בעזרת הסיעות הערביות (ואלכס גולדפרב שאותו קנה תמורת תפקיד סגן שר ומיצובישי). אריאל שרון ביצע - משיקולים זרים שאין כמותם, בשל החקירה הפלילית נגדו ונגד בניו - תפנית של 180 מעלות מהמדיניות עליה הצהיר ומהמצע שאיתו נבחר, פירק את הליכוד והלך להינתקות. שני המהלכים הללו - אוסלו וההינתקות - התגלו כהרסניים לבטחון המדינה ועולים לנו עד היום בדם.

ההבדל הוא, שאז לא חטפו רבין ושרון את המקלחת שחוטף מופז מזה שלושה ימי. למה? משום שהם עשו דבר שהתקשורת - אם מותר לדבר בהכללה - אהבה: ויתורים לפלשתינים. מופז עשה חטא בל-יכופר: הוא נכנס לממשלת ימין בראשותו של מי שהתקשורת (שוב בהכללה) מתעבת. למרבה המזל, את ראש הממשלה לא בוחרים נוני מוזס ועמוס שוקן, אלא אנחנו. למרבה המזל, את הכנסת לא מרכיבים במערכות ידיעות אחרונות והארץ, אלא בקלפי.

כאשר מדברים על חברות היי-טק, כמעט תמיד עושים שימוש במונחים חיוביים: חדשנות, תעוזה, קידמה, המצאה. וכאשר מדברים על טייקונים וריכוזיות, דווקא לא מדברים על חברות ההיי-טק, בנימוק שזהו עושר חדש שאינו ניזון ממשאבי המדינה. מתברר, ששני הדברים – הקשורים זה בזה – לא תמיד נכונים.

התשקיף של פייסבוק מגלה, שהרשת החברתית מנצלת פירצה בחוקי המס האמריקניים וחוסכת 14 מיליארד דולר – שכמובן נגרעים מקופתו של הציבור האמריקני. הפרסום הזה בא שבוע אחרי שהתגלה, שחברת אפל חסכה אשתקד מס של 2.4 מיליארד דולר באמצעות תרגילים משלה. שלא לדבר על הדורסנות הידועה לשמצה של מיקרוסופט וגוגל. המסקנה: כדאי להתחיל לדבר גם על הצדדים השליליים של החברות הללו.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של אגד והנהג ניסים בן-יקר, אשר הורשעו בעקבות השתלחות גזענית חסרת רסן של בן-יקר כלפי נוסעת ממוצא אתיופי. טוב עשה בית המשפט, ויש לקוות שהנוסעת האמיצה – יידנו וורקה – תמשיך במאבקה ותוציא מהנהג וממעסיקתו גם פיצוי אזרחי נכבד.

מה שהטריד אותי בפסק הדין הזה, היה מה שלא נאמר בו: כיצד אדם כזה בכלל עובד כנהג, ונושא מדי יום באחריות לחייהם של מאות בני אדם? ההשתוללות שלו, שנמשכה דקות ארוכות וכמעט הגיעה לידי תקיפה פיזית של וורקה, מעידה לכל הפחות שהוא אדם אימפולסיבי בצורה מסוכנת, אם לא חמור מכך. תמוה בעיני כיצד האישיות הבעייתית של בן-יקר לא נחשפה קודם לכן, ועוד יותר מטרידה אותי השאלה, האם וכמה נהגים נוספים כאלו מתיישבים מאחורי ההגה בתחבורה הציבורית.

המקרה הזה מחייב מחשבה על האמצעים בהם יכול לפעול בית המשפט. בן-יקר ואגד נקנסו משום שעברו על תקנות התעבורה ואלו הם העונשים הקבועים בהן. אני הייתי נותן לבית המשפט את הסמכות, במקרים מסוג זה, גם לשלול את הרישיון – לא רק כדי להגן על כבודו של הציבור, אלא גם ובעיקר כדי להגן על חייו. ממש לא הייתי רוצה שאדם כמו ניסים בן-יקר ינהג באוטובוס בו נוסעים ילדי.

דוברים שלא מדברים – זו סתירה במונחים, אבל היא קיימת. אפשר להבין אותה כאשר מדובר בגופים פרטיים, פחות אפשר לקבל אותה כאשר מדובר בחברות בורסאיות, ובטוח שאסור להשלים איתה כאשר מדובר בגופים ציבוריים. אבל עובדה שזה קורה: לא פעם ולא פעמיים, דוברים של גופים ממשלתיים ועירוניים מסרבים להגיב לשאלות לגיטימיות של התקשורת.

לדוברים אלו לא צריך להיות בכלל שיקול דעת, משום שהם משרתים את הציבור – ולכן חייבים לו דין וחשבון. במקרים נדירים שמדובר בבטחון המדינה, בחיסיון שנקבע בחוק או בצינעת הפרט, עליהם להסביר זאת ורק אז להימנע מתשובה פרטנית. אך בכל שאר המקרים – זכות השתיקה אינה עומדת להם. לתשומת ליבה של נציבות שירות המדינה.