חוגי הימין והמתנחלים מן הסתם יבואו בטענות קשות לבג"ץ על החלטתו בנושא הריסת גבעת האולפנה. מן הסתם יישלפו שוב הטענות בדבר "שמאלניותו" של בית המשפט העליון, ומן הסתם יישמעו קולות שיתהו האם לצורך כך דחף הימין למינויו של
אשר גרוניס לנשיא בית המשפט. אך הטענות הללו מופנות לכתובת הלא-נכונה.
לא ביהמ"ש העליון אשם במצב שנוצר, אלא הדרג המדיני ובראשו בנימין נתניהו.
לפני שמתגוללים על בג"ץ, כדאי לקרוא את תולדות העתירה כפי שגרוניס מתאר אותם. הדבר החשוב ביותר הוא, שההחלטה על הריסת הבתים התקבלה בידי הממשלה ולא בידי בג"ץ, שרק אימץ אותה. שהרי אם המדינה אינה מתנגדת - אין מקום שביהמ"ש יתנגד במקומה. ואם הממשלה מבטיחה להרוס עד מאי 2012 - אין שום סיבה שביהמ"ש יקבע תאריך אחר.
לנתניהו ולממשלתו הייתה שנה תמימה לבחון את המדיניות, לחפש פתרונות, להעלות הצעות. מתי הם נזכרו? - כמה ימים לפני המועד עליו התחייבו הם עצמם. יתרה מזאת: החלטת בג"ץ שנתנה תוקף להבטחת הממשלה, התקבלה ארבעה חודשים לאחר אותה הבטחה. איפה היה הדרג המדיני בכל אותו זמן? איפה היו המתיישבים ונציגיהם? איפה היו חברי הכנסת התומכים בהם?
התשובה פשוטה מאוד: הכל פעלו ברוח תרבות השלוף-בלוף-סמוך של ישראל. כולם חשבו שעד שיגיע מאי 2012, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות או שהכלב ילמד לדבר. ובהשלכה לענייננו: או שבג"ץ ישכח את החלטתו או שהעותרים ישכחו אותה או שבג"ץ יסכים לפתוח מחדש את הדיון. כל אלו לא קרו, וגרוניס אינו האשם בכך. זה, אגב, היה המצב גם בשורה של מקרים אחרים בהם התערב בג"ץ בנושאים שנויים במחלוקת כגון גיוס החרדים. הוא נתן למדינה עוד ועוד ארכות, ומשלא עשתה דבר - נאלץ להכריע.
עיקרון נכון וחיוני
עיקרון סופיות הדיון, בעטיו נדחתה העתירה, הוא עיקרון יסוד נכון ביותר וחיוני ביותר. תארו לעצמכם שכל החלטה סופית תהיה רק הבסיס לבקשה לדיון נוסף, וכל דחייה של בקשה כזאת תהיה רק העילה לבקשה נוספת. הרי אין לדבר סוף, פשוטו כמשמעו. זה מה שעוד חסר לבתי המשפט שלנו, הכורעים תחת הנטל: לדון בבקשות שונות ומשונות, עם עילה ובלי עילה, לפתוח מחדש פסקי דין חלוטים.
נכון, הדבר אפשרי - אך במקרים נדירים מאוד וכאשר יש ראיות חדשות ומשמעותיות שלא היו ידועות בעת הדיונים הקודמים. המדינה לא טענה שיש לה ראיות כאלו בנושא גבעת האולפנה, אלא רק שנתניהו רוצה לגבש מדיניות חדשה. בצדק אומר בג"ץ: זו לא סיבה לפתוח מחדש תיק שאתם הודעתם על מדיניותכם בו רק לפני שנה ושפסק הדין בו ניתן רק לפני שמונה חודשים.
אם הייתה מתקבלת עמדת המדינה, היה נוצר תקדים מסוכן שעלול היה להכניס את מערכת המשפט כולה לסחרור. הרי לא רק המדינה יכולה הייתה להעלות את הנימוק של "מדיניות חדשה" אלא גם כל אזרח. מי שיבצע עבירת בנייה, יטען ש"רפורמת המרפסות" של נתניהו אמורה להכשיר את מעשיו. מי שייתפס בהעלמת מס יטען, שבעצם שילם את המס הצפוי לפי תוואי הורדת מס הכנסה. נשמע אבסורדי? בהחלט, אבל זו בדיוק הייתה עלולה להיות התוצאה של הסכמת בג"ץ לפתוח תיק סגור בגלל "מדיניות חדשה".
עוד חשוב לזכור, כי המדינה בכלל לא באה לבג"ץ עם מדיניות כזו, אלא עם זה שנתניהו רוצה לבחון את האפשרות לקבוע אותה. מה שאומר, שהמדינה ביקשה לעצור את ביצועו של פסק דין ודאי, בשמה של מדיניות אפשרית שאיש אינו יודע האם תגובש וכיצד תיראה ועל מה תחול. "ברי ושמא - ברי עדיף", קבעו כבר חכמינו.
כאשר ההשתקפות בראי עקומה, אין להאשים את הראי. כאשר התוצאה בבג"ץ גבעת האולפנה היא קשה וכואבת, אין להאשים את מי שיישם את החוק וכפה על הממשלה לקיים את התחייבותה-שלה.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
