שערו בנפשכם אדם ההולך לו לשפת הים, שמח וטוב לב, אך למרות אזהרות המציל והסובבים אותו - מסרב למרוח קרם הגנה. כאשר מתרחש המובן מאליו והוא נשרף, מתחיל האיש לצעוק: תראו מה השמש הזאת עושה לי!

מגוחך, נכון? כך בדיוק התנהגה התקשורת בעת שחרורו של חגי עמיר: היא חיכתה לו בהמוניה מחוץ לכלא, צילמה אותו מכל זווית אפשרית ודחפה מיקרופונים לפיו - ואז התחילה לצעוק: תראו איך הוא מדבר! תשמעו איך הוא לא מתחרט! ואז כמובן צצו הפוליטיקאים ובצורה פבלובית הצטרפו למקהלת הגינויים.

בדיוק כמו שצריך למרוח קרם הגנה כדי לא להישרף, כך לא צריך לתת פתחון פה לפושעים ומסיתים כדי לא להתרגז. הדבר שחגי (ויגאל) עמיר הכי רוצים, הוא שידברו עליהם. התקווה היחידה שלהם היא שאולי המסרים ההזויים שלהם יחלחלו לקצת יותר מאשר קמצוץ סהרורי, ואולי מתישהו הם יזכו ליותר הבנה ואולי אפילו להקלה בעונש (במקרה של יגאל). מבחינתם, כל כותרת היא הישג וכל ביקורת היא הצלחה.

במקום להתעלם מהם לחלוטין, במקום לתת לרוצח להירקב בכלא ולעוזרו לרדת לתהום הנשייה, התקשורת והפוליטיקאים משתפים פעולה איתם. ואז כאשר יגאל עמיר רוצה להתייחד עם אשתו נפתח דיון, וכאשר אח אחר למשפחת עמיר מתחתן יש ידיעה, וכאשר חגי משתחרר מהכלא - הוא מקבל מהתקשורת סיקור סלבריטאי. אז תגידו להם אתם, מי פה נפל על הראש.


אין ענישה רטרואקטיבית


מאידך, התגובות ההיסטריות לשחרורו של עמיר ולדבריו מעידות על חוסר הבנה מסוכן, או על התעלמות מסוכנת עוד יותר, מתפקידו של החוק הפלילי במדינה דמוקרטית. החוק קובע עונש מירבי על עבירה ותפקידו של בית המשפט לגזור את העונש בתוך אותה מסגרת. אין ואסור שיהיה מצב של ענישה רטרואקטיבית. אין ואסור שיהיה מצב בו העבריין יגלה רק בדיעבד שעונשו חמור מזה שחשב בעת ביצוע העבירה. זהו עיקרון יסוד במשפט הפלילי, הנובע מכך שתפקידו המרכזי של החוק הוא בראש ובראשונה להרתיע.

עד כמה שהדבר יישמע ציני, עבריינים יכולים לעשות את החשבון של הסיכון והסיכוי לפני ביצוע העבירה. יכול אדם לומר: אם אני מסתכן בשישה חודשי מאסר - אשדוד בנק; אבל אם אני מסתכן במאסר עולם - לא אעשה זאת. כך בכל עבירה - מהפעוטה ביותר ועד החמורה ביותר. שינוי רטרואקטיבי של הענישה אינו קיים בשום מדינה דמוקרטית, ואסור אפילו לחשוב על אפשרות כזו. כי כאשר מתחילים לקבוע את הענישה בדיעבד, מערכת החוק הופכת לחוכא ואיטלולא. ברור לכל בר-דעת, שהענישה צריכה להיות מידתית ולעמוד ביחס לחומרת העבירה: אין דין איום כדין תקיפה, אין דין הטרדה מינית כדין אונס, אין דין חבלה כדין רצח. אבל אם ניתן יהיה לשנות עונשים בדיעבד, נגיע למצבים אבסורדיים בהם מקרה יוצא דופן אחד יגרום לאובדן שיווי המשקל של הענישה כולה.

הכלל היסודי הזה חל גם על הפשעים המתועבים ביותר. מאחר שהעונש על רצח הוא מאסר עולם, אי-אפשר לקבוע בדיעבד שאדם שרצח את ילדיו יישלח לגרדום; אפשר לשנות את החוק, אבל רק מכאן ואילך. ולכן, לקבוע בחוק שרוצחו של ראש ממשלה לא ישוחרר לעולם - אפשרי רק להבא, אם חלילה מעשה כזה יישנה. ולמנוע מרוצחו של ראש ממשלה להביא ילדים לעולם - זה כנראה בלתי חוקתי בכל מצב. ולקבוע שרוצחו של ראש ממשלה ירצה את כל עונשו בבידוד - זוהי ענישה כפולה ואסורה.

כך גם לגבי חגי עמיר. בית המשפט גזר עליו 16.5 שנות מאסר. אפשר היה להתווכח בזמן אמת האם מדובר בעונש קל מדי או חמור מדי, אבל ברגע בו הוא הפך לחלוט - זהו העונש ואין בלתו. אמירות כמו "הוא צריך לצאת מהכלא רק בארון מתים", מהוות זלזול בחוק ובבית המשפט. גם כאשר הרגשות גואים, יש להיזהר שלא לפגוע ביסוד-היסודות של קיום חברה מסודרת ומתוקנת: כיבוד החוק.