מאז שהחלו מאורעות הדמים בסוריה במרס 2011, הפכה לבנון למקום מקלט לסורים המתגוררים בקרבת הגבול בין שתי המדינות. הגבולות הפתוחים שדרכם העביר חיזבאללה מסוריה במשך שנים כל מה שחפץ, הפכו לשביל המנוסה לסורים מתנגדי השלטון שמצאו בלבנון מקלט, ולו זמני, מאכזריות ה"שַבִּיחַה" - כנופיות הרצח של משטר אסד. צבא סוריה, למרות שהוא מרגיש בלבנון "בבית", נמנע בדרך כלל מרדיפת סורים שמצאו מקלט בלבנון, בעיקר כדי לא להרגיז את מדינות אירופה, ובפרט את צרפת, הרואות בלבנון "חצר אחורית" שלהן. רק במספר מועט של מקרים עבר כוח צבאי את הגבול לתוך לבנון כדי לתפוס מתנגדים, ובמקרים ספורים אף ירו תותחים סוריים אל כפרים בלבנון שבהם מצאו סורים מקלט ומחסה.
החברה בלבנון מקוטבת בנוגע למתרחש בסוריה: חיזבאללה השיעי, הכוח העיקרי במדינה, תומך באסד באופן פעיל, ושלח לא מעט מחייליו כדי להילחם באזרחי סוריה המורדים במשטר. מתנגדי חיזבאללה, "קואליציית 14 במארס" שבראשה עומד סעד אלחרירי, מביעים עמדות אנטי סוריות מובהקות. ברקע תמיד עומדת האפשרות שאם יקרוס המשטר בסוריה ישתלט חיזבאללה על לבנון במהירות כדי למנוע ממתנגדיו לנצל את חולשתו עקב אובדן הגב הסורי. נסראללה, כמובן, מכחיש את קיומה של כוונה כזו מכל וכל. כל עוד הוויכוח בתוך לבנון היה מילולי, הדברים לא איימו מיידית על יציבות המדינה.
אלא שלאחרונה הדברים מתקדמים לכיוון של עימות פנימי, על-רקע תמיכה פעילה של מוסלמים סונים במורדים בסוריה. מזה זמן רב מסתובבות שמועות על ספינות המגיעות באישון לילה, בלילות חסרי ירח, סמוך לחופי לבנון המפורצים, וסירות שעליהן אנשים רעולי פנים בלבוש שחור שועטות אליהן מהחוף. לבושי השחורים מורידים מהן ארגזי עץ מלאים "כל טוב", והספינות מסתלקות אל החושך כלעומת שבאו. הארגזים מובלים אל תוך סוריה, ותכולתם - נשק ותחמושת - משמשת את צבא סוריה החופשי. השמועות על הספינות לא הוכחו עד החודש. בתחילת מאי תפס צבא לבנון במים הטריטוריאליים הלבנוניים ספינה בשם "לוטף אללה 2" שיצאה מלוב וחנתה באלכסנדריה בדרכה ללבנון. על הספינה נתפסו מספר מכולות עם נשק קל, אבל גם עם כמה מטולי רקטות מתוצרת צרפת, שנשלחו בשנה שעברה אל המורדים בלוב. במכולות היו גם חומרי נפץ, והחברה ששילחה אותן נשלטת בידי סורי. שטר המטען, כמובן, לא חשף את המטען האמיתי. 21 עובדי הספינה נעצרו, אך אין וודאות שהיה להם מידע על המטען הקטלני.
ללא ספק, היה לצבא לבנון מידע מוקדם על הספינה ומטענה, וסביר להניח שזה הגיע מארגון מודיעין של אחת המדינות המשתפות פעולה עם השלטון בסוריה, אירן או רוסיה, אשר מיהרה להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הברחות הנשק לסוריה מהמדינות השכנות. רוסיה ואירן מודאגות מאוד מהתגברות כוחו של צבא סוריה החופשי, אשר בזכות הנשק הרב הזורם אליו מצליח להשיב מלחמה שערה ולהפיל חללים רבים בקרב חיילי סוריה. תפיסת הנשק בנמל טריפולי מייד העלתה בלבנון את השאלה, מי אמור היה לקבל את הנשק ולהעבירו לידי המורדים בסוריה.
התשובה התקבלה כאשר בשבת, ה-12.5.12, נעצר בטריפולי בחור בן 25 בשם שאדי אלמוולווי (קרא al-Mawlawi) עם עוד חמישה מחבריו. אלמוולווי הוא סוני לבנוני, חבר בקבוצה סלפית ומוכר בסביבתו כפעיל למען המורדים בסוריה. הוא נעצר כששב מסוריה, בחשד שסייע למורדים ותכנן עימהם את העברת הנשק שהגיע בספינה אליהם. מרגע שנעצר, טריפולי - כמרקחה: ערוץ אלמנאר, הדובר בשם חיזבאללה השיעי, טוען כי אלמוולווי השתייך לאלקאעדה ושימש חוליית הקשר בין ארגוני הג'יהאד העולמי ובין המורדים בסוריה, בעוד שחבריו הסונים טוענים בלהט כי הוא סתם בחור טוב, אשר - כמו רבים אחרים - הגיש סיוע
הומניטרי לפליטים הסורים שנמלטו לטריפולי. נסיבות מעצרו גם הן מעניינות: על-פי חלק מהגרסאות הוא נתפס במשרדו של שר האוצר הלבנוני, מחמד אלצפדי, בטריפולי, דבר המעלה את האפשרות כי מוולווי הגיש גם סיוע כספי למורדים בסוריה, והיה בכלל שליחם של אנשים מן הדרג הפוליטי בלבנון החותרים באמצעותו תחת שלטון אסד.
חשוב לציין כי הגוף שביצע את המעצר - הביטחון הכללי - הוא זרוע של השלטון הלבנוני, אך ידוע כי ארגון זה מקבל את הוראותיו מחיזבאללה, כלומר מחסן נסראללה, העושה ככל יכולתו לסייע לחברו הטוב ולמעריצו הנלהב, בשאר אלאסד. ייתכן אף שהדרישה לעצור את מוולווי הגיעה לביטחון הכללי ישירות מדמשק. העובדה שמוולווי מזוהה עם קבוצה סלפית בוודאי הייתה לרעתו, כיוון הסלפים נתפסים בעולם הערבי והאיסלאמי כאיום על כל סדר חברתי ופוליטי, שכן אין הם מכירים בשום שליט מלבד אללה, ושום מערכת חוק וסדר שקבעו בני אדם אינה יכולה להתחרות עם השלמות הגלומה בחוקי השריעה האיסלאמית.
חבית אבק השריפה
די היה במעצר אלמוולווי כדי להדליק את טריפולי - אחת הזירות הרגישות ביותר בתוך לבנון. עיר זו, השנייה בגודלה בלבנון, מורכבת מרבעים שבכל אחד מהם גרה קבוצה מובחנת: מוסלמים, נוצרים או עלאווים. בצפון העיר יש שתי שכונות סמוכות: בַּאבּ אלתַבַּאנַה מאוכלסת במוסלמים סונים, ומעליה ג'בל מוחסן שבו מתגוררים עלאווים. המתיחות בין שני הרבעים היא בת עשרות שנים, כשהגורם המתסיס הקבוע הוא היחס לשלטון הסורי: העלאווים תומכים בו בלב ונפש, ואילו הסונים יעשו הכל כדי להיפטר ממנו. למחלוקת פוליטית זו יש להוסיף את הרקע הדתי: העלאווים נתפסים כלא מוסלמים, ואבן תימייה, החכם המוסלמי בן המאה ה-14, כתב עליהם שהם "אַכְּפַר מן אליַהוד ואלנצארא" ("כופרים יותר מהיהודים ומהנוצרים"). הוא תיאר בפירוט את בוגדנותם ואת הנזקים שהם הביאו לאיסלאם, בעיקר בשיתוף הפעולה שלהם עם הצלבנים הנוצרים.
התדמית השלילית שדבקה בעלאווים הביאה למאות שנים של רדיפות ודיכוי שספגו מיד המוסלמים, בעיקר האימפריה העותומנית, וזוהי הסיבה שבאופן מסורתי הם שוכנים בהרים אשר הקנו להם מסתור ומחסה מאויביהם המוסלמים. במערב סוריה הם מאכלסים את הרי אנצארייה, וגם השכונה שבה הם גרים בטריפולי בנויה על הר, ג'בל מוחסן. הגברים חמושים מכף רגל ועד ראש, ובתיהם מבוצרים. למרות שהם מהווים רק 5 אחוזים מתושבי טריפולי, מספרם - 30 אלף - נוטע בהם תחושת עוצמה, במיוחד שרק 18 ק"מ מפרידים בינם ובין הגבול הסורי.
לאחר שנים רבות של התנגשויות בין מוסלמים ועלאווים בטריפולי, נחתם ב-2008 "מית'אק שרף" ("אמנת כבוד") בין כל העדות בעיר, שעל פיו כל המחלוקות יש לפתור בדרכי שלום. אבל בלבנון כמו בלבנון: הסכם מכובד כל עוד צדדיו מעוניינים לכבדו, אך ברגע שצד אחד חדל להיות מעוניין בו, הוא הופך לפיסת נייר. מאז שפרצו אירועי הדמים בסוריה לפני 14 חודשים, התרחשו מספר פרצי התנגשויות בין מוסלמים ועלאווים בטריפולי, על-רקע תמיכת כל עדה בצד אחד של המשוואה הסורית. בכל פעם מסתיימות ההתנגשויות אחרי מספר ימים של קרבות רחוב, מספר הרוגים וכמה עשרות פצועים, מכוניות שרופות ובתי עסק הרוסים. ייתכן כי גם הפרץ הנוכחי יסתיים באותה צורה, אך גם ייתכן כי הדברים ייצאו משליטה, שכן יש בטריפולי מי שמוכן להמר על קריסה קרובה של השלטון העלאווי בסוריה. קריסה כזו תיטול גם את התמיכה מהעדה העלאווית בעיר, ואולי יגיע הזמן "לשכנע" אותם להסתלק צפונה, אל הרי אנצארייה, שמהם הגיעו לפני זמן רב. הם מודעים למצב החמור של השלטון העלאווי בסוריה, ולכן הם פועלים באלימות כדי להגן על עצמם, על-פי אינסטינקט השרידות המזרח תיכוני הגורס כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
בסבב הנוכחי של מלחמת הרחובות בטריפולי הופעלו מטולי אר פי ג'י ומקלעים כבדים בנוסף לנשק אישי. צלפים שיתקו את התנועה ברחובות בצפון העיר, והדרך הראשית המובילה צפונה לסוריה נחסמה. צבא לבנון הזרים לאזור נגמ"שים וחיילים, אך בני טריפולי הסונים חוששים כי הצבא, כמו זרועות שלטון אחרות, פועל על-פי תכתיבים מדמשק. מעצרה של קבוצת הסונים נתפס כחצייה של קווים אדומים, שכן העדה הסונית נמצאת כיום במצב עדין מאוד, בעיקר לאחר שחיזבאללה השיעי הפך לארגון החזק ביותר בלבנון - חזק יותר מהצבא הרשמי של המדינה.
עד יום שני בערב הייתה תוצאת ההתנגשויות 8 הרוגים וכ-50 פצועים. בחלקים השקטים יותר של העיר ארגנו הסונים הפגנות תמיכה במוולווי ובחבריו העצורים, שרפו צמיגים, חסמו רחובות והציבו משמרת מחאה באוהלים, על-פי מסורת "האביב הערבי" של השנה האחרונה. הממשלה בראשות נג'יב אלמיקאתי והנשיא מישל סולימאן מנסים בכל כוחם להרגיע את המצב מבלי להפיל חללים בקרב האוכלוסיה, שכן טריפולי של היום דומה לחבית אבק שריפה הממתינה לניצוץ שעלול להבעיר את לבנון כולה.
הכתובת על הקיר
המצב הנפיץ בלבנון אינו אמור להפתיע אף אחד, וכל מי שמכיר את המצב הפנימי במדינה זו יודע שהיא חיה על זמן שאול. המדינה מורכבת מחמש קבוצות: נוצרים, דרוזים, עלאווים ומוסלמים, המחולקים לשיעים וסונים. החוקה האמורה לארגן את חלוקת העוצמה בין העדות נוסחה בידי הצרפתים, שיסדו את לבנון כמדינה עבור הנוצרים, ובעיקר למען השבט המרוני הנוצרי קתולי. לבנון הינה "ניסוי בבני אדם", שבמסגרתו "תפרו" הצרפתים למען חמש קבוצות אנושיות מזרח תיכוניות חוקה המנוגדת לתרבותם, וקיוו שהעסק יעבוד. ואכן העסק עבד זמן מה, עם מלחמות פנימיות מדי כמה שנים, אבל הדמוגרפיה הייתה החזקה יותר מכל הכוונות הטובות של הצרפתים: במקום מדינה למרונים הפכה לבנון מדינה לשיעים.
הסיפור הדמוגרפי הוא פשוט: זה מאות שנים, עוד בתקופה הפיאודלית של לבנון, חיו השיעים בשוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. היות שמרביתם היו חסרי השכלה, הם עבדו במקצועות שנחשבו נחותים, בעוד שהאליטה הנוצרית הייתה המרכז החברתי, הכלכלי ולכן גם הפוליטי. וכמו בכל מקום בעולם, הקבוצות הדחוקות לשוליים מביאות לעולם הרבה ילדים, בעוד שמגזרים אליטיסטיים מביאים פחות. זאת, בשל הבחורות המעדיפות קריירה על פני נישואין וגזרה נאה על פני ילדים. זה הכלל בכל העולם, מריו דה ז'נרו עד טוקיו, מלונדון עד איסטנבול. ישראל קצת חורגת מכלל זה, אך בלבנון הוא פועל היטב: בקרב השיעים, שאצלם נהוגה פוליגמיה, נישואין בגיל צעיר ואיסור על "תכנון המשפחה", התקיים הפסוק "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם", ואילו הנוצרים קפאו על שמרי הדמוגרפיה בשל המונוגמיה, הנישואין בגיל מבוגר ו"תכנון המשפחה".
בשל השכלתם האירופית בעלת הנגיעה הצרפתית, נטו הנוצרים להגר, ואילו השיעים, שהשכלתם באופן מסורתי מועטה, נטו להישאר במולדת ופיתחו קשרים ענפים עם הריכוזים השיעיים בדרום עירק ובאירן. החל מ-1980, מאז שפרצה המהפכה האיסלאמית באירן, הפכה לבנון למקום הראשון לביצוע "יצוא המהפכה": תועמלנים הגיעו מעירק ומאירן כדי להחזיר בתשובה אותם שיעים שהתרחקו מהדת ואימצו אורח חיים חילוני וכסף רב הגיע לבניית בתי ספר ומרכזים קהילתיים דתיים וכדי לתמיכה במשפחות נזקקות. אבל החשוב ביותר היה הנשק והאימונים הצבאיים, שיצרו תחושה אצל השיעים כי כוחם בידיהם, כי תמה לעד תקופת הדיכוי וכי העתיד שייך להם. בראייתם, המיליציה שלהם, חיזבאללה ("מפלגת אללה"), יצאה מנצחת מהעימות ארוך השנים עם ישראל, והג'יהאד שלהם הצדיק את השארת חיזבאללה חמוש, למרות שכל המיליציות הלבנוניות האחרות פורקו מנשקן בעקבות הסכם טאא'ף משנת 1989. כיום השיעים ממנפים את הצלחתם הצבאית במישור הפוליטי, שבו הפכו לגוף החזק ביותר בלבנון.
הזירה הפוליטית הלבנונית מחולקת לשניים: תומכי חיזבאללה מול מתנגדיו: אלה שהימרו על הצלחתו והצטרפו אליו נגד אלו המנסים להציל את עצמם מהגמוניה שיעית-אירנית-סורית. המאורעות בטריפולי הם התוצאה הישירה של יריבות זו: העלאווים הם חלק בלתי נפרד מקואליציית חיזבאללה, בעוד שהסונים אינם מסכימים להיכנס תחת כנפי ההגמוניה של נסראללה-ח'מינאי-אסד.
הסיוע המגיע מאירן לחיזבאללה וחבריו אינו ההתערבות החיצונית היחידה בלבנון, שכן הכל בה משוכנעים כי הנשק והתחמושת המגיעים אל הסונים, בסוריה ובלבנון, דרך ספינות כמו "לוטף אללה 2" ממומנים בכסף המגיע מסעודיה, מקטר ומאמירויות אחרות במפרץ. ההתנגשויות בטריפולי, גם אם ישככו כבעבר, יפרצו שוב, כל עוד ימשיך המצב בלבנון בין חיזבאללה ומתנגדיו להיות כפי שהוא כיום, וכל עוד אירן וסעודיה נלחמות זו בזו עד טיפת דמו האחרונה של הלבנוני האחרון.
מהטרגדיה של טריפולי ולבנון עולות כמה מסקנות: במזרח התיכון לחברה ערבית לא ניתן להקים מדינה בעלת מאפיינים פוליטיים מערביים; המעורבות האירנית - גם זו הכלכלית והתרבותית - מיועדת לערער את ההשפעה התרבותית והפוליטית המערבית במזרח התיכון, ומי שמעניק לגיטימציה לג'יהאד נגד ישראל מקבל את הטרור ברחובותיו הוא.
השאלה שנותרה עדיין ללא פתרון היא האם ימשיך המערב להפקיר את ידידיו הסונים בלבנון ובסוריה, ויניח לשילוש הלא קדוש - אירן-סוריה-חיזבאללה - להכניעם, או שמא יתעורר ויבין כי כישלון בדמשק ובטריפולי עלול להביא את האירנים אל חופי הים התיכון, שגליו יישאו אותם מנמל טריפולי היישר לאירופה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
