"תחרות בשוק התקשורת: אופטימיות זהירה"

גבירותי ורבותי, מן הסתם יש כאן בקהל שנים-שלושה אנשים, המגחכים לעצמם למקרא כותרת הרצאתי היום - "התחרות בשוק התקשורת - אופטימיות זהירה" - ושואלים את עצמם: "על איזו תחרות הוא מדבר?".

אז נכון, הכותרת להרצאתי נבחרה על-ידי יועצי, כמה ימים לפני שמיזם "אופק"-"סלקום" קרס, כאשר עוד התבסמנו מן הצלילים המבטיחים, שהגיעו מכיוון השתיים.

אבל גם אחרי שקרה מה שקרה, ולמרות שכתבו בעיתונים הכלכליים מה שכתבו, אני מבקש לעשות כאן איזו "ספירת מלאי קטנה", ולעצור רגע את ההספדים הנכתבים בכל העיתונים, על מותה של התחרות בשוק התקשורת. כי, כמו תמיד: הם גם מוקדמים מדי, וגם מופרזים.

אתחיל בהצגת התיזה שלי, שהולכת להיות המנטרה של ההרצאה הזו, ואשר עליה אחזור באוזניכם פעמים רבות. זו לא הברקה מתוחכמת של קופירייטר. זו האמת הפשוטה, המנחה אותי בכל החלטה: "אם זה טוב לציבור - זה יקרה".

ברשותכם, נרענן מעט את הזיכרון. לפני כחמישה חודשים, הפעלתי את כל כובד משקלי, כדי שוועדת הכלכלה של הכנסת, תאשר ל"בזק" להגדיל את השקעותיה בחברת הלוויין "יס". לא אכנס בפירוט לנסיבות, אבל אזכיר רק את ההתקפה המרוכזת, שהובילו נגדי חברות הכבלים, יחד עם גורמים נוספים, בעיתונות. בכנסת. איפה לא. שבה הטיחו בי, כי אני "עושה שימוש בכספי משלם המסים", לא פחות, כדי להציל מיזם כושל. בור בלי תחתית, שכבר בלע מאות מיליוני דולרים, ועדיין לא רואים את הסוף, וכי הממשלה מתערבת ברגל גסה בתחרות החופשית, מול הסקטור הפרטי העסקי. ואני, תמים שכמותי, הלכתי וגייסתי את חברי הכנסת, אשר אישרו ברוב גורף את בקשתה של "בזק", כי כמוני, גם הם הבינו: "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה".

זה טוב לציבור, כי כולנו זוכרים איזה מוצר נחות מכרו לנו חברות הכבלים עד לפני שנה, ובאיזה מחיר מפולפל. זה טוב לציבור, כי כולנו גם זוכרים, כיצד התעלמו חברות הכבלים מחובותיהן על-פי תנאי הזיכיון, ולא הגיעו לעשרות אלפי בתי אב, בפריפריה.

ואולי לא כולם זוכרים, אז אני אזכיר, שבתחילה בכלל הוצע מיזם הלוויין לחברות הכבלים! כאמצעי להגיע לפריפריה. אבל חברות הכבלים הרי דחו את הרעיון בבוז, ובסופו של דבר קם מיזם מתחרה, שכבר לקח לכבלים "שנים-שלושה" מנויים, וחולל מהפיכה, כידוע, בין השאר, גם ביחסן של חברות הכבלים לפריפריה.

לכן היה לי ברור, לפני חמישה חודשים, שיש לחזק את מיזם הלוויין, ולאפשר ל"בזק" להגדיל את חלקה בחברת "יס", כדי שהתחרות הברוכה, שהביאה את מהפיכת הטלוויזיה הדיגיטלית לכל בית בישראל, תעמיק ותתבסס. האמנתי אז, ושכנעתי גם את הכנסת: "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה". מאז גדלה והתחזקה "יס", והגיעה כבר ליותר מרבע מיליון מנויים!

הורתה. לידתה. ושנת חייה הראשונה - עברו בחיקו החמים של הרגולטור, עם זכויות יתר רבות, זכור לכולם, כשהיא יונקת מזומנים, ומשמינה, בלי עין הרע. וכמו שאתן, גבירותי, בוודאי יודעות אישית: גמילתו של כל זאטוט, והצורך להתחיל ללכת לבד בלי יד מאמא אוי! כמה שזה קשה לו, לינוקא! לפני שבועות אחדים הוצאתי, מכוח סמכותי, על-פי חוק התקשורת, הוראת מינהל, המסדירה מעבר מנויים מן הכבלים ללויין -- ולהיפך. ההוראה ניתנה, כי רשת הכבלים הופכת מרשת פרטית, לרשת בזק ציבורית, ארצית, הכפופה לרגולציה קפדנית, וככזו - לא ייתכן שיתבצעו בה ניתוקים וחיבורים באופן לא מוסדר.

לא ייתכן גם, להבנתי, כי מנוי ינותק מחברת הכבלים, בלי שתהיה לה הזדמנות כלשהי לנתק אותו בעצמה, לפעמים גם בלי שהיא תדע בכלל, שהמנוי נותק. ולכן קבעתי, בהוראת המינהל פרק זמן מינימלי של 24 שעות, מרגע שחברת הלווין מודיעה לכבלים (או להיפך), על ניתוקו הצפוי של מנוי, ועד לניתוק בפועל.

אני מאמין בתחרות בין הכבלים ללוויין, אשר מביאה לכולנו מוצר טוב יותר, במחיר נמוך יותר. לכן אני סבור, כי נכון לעודד את "בזק" להעמיק את מעורבותה בשוק התוכן, ובחברת "יס". אבל, אני גם מאמין, שגם העולל שגדל בחיק הרגולטור, צריך לשחק לפי הכללים. ואני יודע שיש מי שתוהה: מה פתאום? למה להיגמל מזכויות יתר? הרי הרבה יותר קל להתקיף את שר התקשורת!

הרי אפשר פשוט לומר שהוא "משועבד לבעלי ההון", ולהצטרף לאותה מקהלה מרושעת ומסיתה! (שגם עליה אומר איזו מלה או שתיים עוד מעט).

אבל גם באוזני "יס", שעם רבע מיליון מנוייה, כבר מזמן איננה "ינוקא", וגם באוזני אותה מקהלת זדון, אחזור ואשנן: "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה". התחרות בשוק התוכן של הטלוויזיה הרב ערוצית, טובה לציבור, ולכן היא מתבססת ומעמיקה.

רגולציה של שוק תחרותי, היא עניין מורכב ועדין: מחד - אנו מבקשים לתת לשוק החופשי לפעול בעצמו, ללא ידו של הרגולטור על ההגה. מאידך - אנו מבינים, שלעתים נדרשים "תיקוני ניווט", המחייבים את התערבות הרגולטור. רגולציה של שוק שהתחרות בו רק מתחילה, היא עניין מורכב ורגיש שבעתיים.

כדי להניע תחרות ולהביא להתבססותה, על הרגולטור לנקוט לעתים פעולות, הנראות כהתערבות בכוחות השוק החופשי. לעתים, הדבר בא לידי ביטוי במתן זכויות יתר, למתחרה חדש, במיוחד אל מול המונופול הקיים.

אבל, בסופו של דבר, כאשר מתבססת כבר תחרות, על הרגולטור להפסיק את עידודו הפעיל של המתחרה החדש. השלב הזה, כמו גמילה, כמו שחרורו אל הטבע של נמר שגדל בשבי, כמו היציאה מן האינקובטור, מן החממה, הוא קשה, אולי גם טראומטי מעט: הרגולטור, שפינק אותך עד היום, שהגן עליך מפני המתחרים החזקים, מפני העולם האמיתי, מפנה לך פתאום כתף קרה, ומודיע לך: "אתה לבד, חביבי. אתה כבר גדול. אתה כבר לא ינוקא. רוצה להשתתף בתחרות כמו הגדולים? עשה זאת לפי הכללים"!

קוראים לזה "התבגרות", וזה לא קל. אבל, אין מה לעשות: "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה".

בשוק התקשורת בעולם כולו, מקובלת ההנחה, כי כדי להניע תחרות כלשהי, אל מול המונופולים הוותיקים, אין ברירה אלא להעניק זכויות יתר מסוימות, אפילו תוך כדי כבילת ידיהם של המונופולים, במידה מסוימת. זאת - עד להתבססותה של תחרות יציבה, המאפשרת את התרת הכבלים, ואת נסיגת הרגולטור מעמדת המאמן, העומד מאחורי המתחרה החדש, ומעודד אותו, - אל עמדת השיפוט המרוחקת, המנוכרת יותר. בישראל, קיים, בהקשר הזה, מצב מיוחד במינו: אותו ינוקא לשעבר, שקולו כבר התחלף לו, ומשקלו מתקרב במהירות, למשקלה של המטרוניתא הוותיקה "מתב", הרי בעצם איננו אלא זרועה הארוכה של "בזק". הרי כולנו מבינים, שאלמלא "בזק", היה נגזר דינה של "יס" ללכת בדרך כל בשר.

וכך, מתפתח כאן מצב מעניין, לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה רגולטורית: שהרי, כל מה שמתרחש בתחרות בין מונופול הכבלים למתחרה הצעירה יחסית "יס", עשוי להוות תקדים, שייושם גם בתחרות עתידית בין מונופול "בזק" למתחרים חדשים, בשוק התקשורת הפנים-ארצי.

סוגיית "התיול בבית המנוי", למשל, אשר הצליחה לאחרונה לעורר לא רק התדיינות בבית המשפט, אלא גם לא מעט אמוציות מיותרות כלפי הרגולטור, (דווקא מצד זרועה הארוכה של "בזק"), היא, בעיני, במידה רבה, תקדים, אשר יילקח בחשבון, אם נעמוד בפני סוגיית ה"אנבנדלינג", של "רשת הגישה המקומית". ככל שעניין זה יהיה רלבנטי בעתיד ומתאים למדיניות שלנו.

אם יתרחש הדבר, נהיה עדים לתופעה מעניינת, שבה יתחלפו היוצרות, ו"בזק" תשוב לעמדת המונופול, ותעשה כל שביכולתה, כדי למנוע את השימוש בתשתיות, וברשת הגישה המקומית, שפרסה בשנותיה כמונופול, ותעשה הכל, באופן לגיטימי לחלוטין, כדי לחנוק כל תחרות בעודה באיבה.

או-אז יידרש הרגולטור להפעיל את סמכויותיו מכוח החוק, ובמקרים בהם נחוץ הדבר - לכפות על "בזק" את פתיחת רשת הגישה המקומית למתחריה. סוגיות כמו "השימוש המשותף" בתשתיתו של המונופול; הבעלות על התשתית בתוך ביתו של המנוי; ניתוק המנוי משירותיו של המונופול - כל הסוגיות המוכרות הללו, תעלינה שוב לדיון.

אלא שהכל יהיה אז פשוט יותר, כי הרי כבר יהיה לנו תקדים מכובד, שגם נדון בבית המשפט.

למרות שהתחרות "הגדולה באמת", בין "בזק" לבין מתחרה כלשהו, נראית רחוקה בסוף גם היא תגיע. הרגולטור יידרש גם אז לפרוס את חסותו על מתחרים חדשים, כדי לאפשר להם מדרך רגל בזירת התחרות. וגם אז, כמו במקרה של "יס", הוא יעשה זאת. במידה הנכונה, ולא יותר מכך. כי "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה".

גם בזירה קצת שונה, שבה מתקיימת כבר התחרות העזה ביותר במשק הישראלי, מצויה "בזק" בעמדה ייחודית: היא בעלת הזירה, או לפחות חלק ממנה, והיא גובה תשלום על השימוש בה, מן המשתתפים בתחרות. האמת היא, ש"בזק" סבורה שהיא גם משתתפת בתחרות הזו. אבל אני כרגולטור, למרות שהיו לי כמה הרהורי כפירה בעניין, סבור אחרת.

הכוונה, כמובן, לשוק התקשורת הסלולרית, שבו "בזק" משתתפת רק בעקיפין, כ"פלאפון", אך במקביל, משחקת בו תפקיד מכריע, כמפעילה הפנים-ארצית היחידה. "בזק" מפעילה, למעשה, מעין "שער כניסה" לרשתות הסלולריות, כאשר היא מאפשרת חיוג מן הרשת שלה, לרשת של כל מפעיל סלולרי. היא זו שגובה מלקוחותיה, עבור המפעיל הסלולרי, את חלקו במחירה של השיחה.

לפני ימים אחדים, הכרעתי במחלוקת בין "בזק" לבין חלק מהחברות הסלולריות, באופן שיש בו, להבנתי, משום איזון נכון, בין המטלות המיוחדות שמטילה המדינה על "בזק", כחברת התקשורת הלאומית, לבין העובדה שקיומו של שוק הסלולר התחרותי, עדיין תלוי ב"בזק" ובשירותיה לציבור ולמפעילים, - דבר המחייב אותי, כרגולטור, למנוע מ"בזק" לנצל את מעמדה שלא כהוגן. לא אפרט כאן את העניין, שיש בו פרטים רבים, וטיעונים בעלי משקל, לכאן ולכאן.

אומר רק, כי המחלוקת נסבה על התשלום ש"בזק" מעבירה לחברות הסלולריות, עבור שיחה המתחילה ברשת של "בזק", ומסתיימת בזו של מפעיל סלולרי: "בזק" טענה כי עליה להעביר למפעילים הסלולריים רק את הסכומים שהיא גובה בפועל מלקוחותיה, אם, וכאשר, היא גובה אותם.

"סלקום" ו"פרטנר" טענו, כי הן מספקות שירות ל"בזק", וכי ברגע שמתבצעת שיחה אל תוך הרשתות שלהן, קמה ל"בזק" החובה לשלם בעד שירות זה, על-פי תנועת השיחות שהתקיימה, ולא על-פי הסכומים ש"בזק" גבתה בפועל מלקוחותיה.

ההחלטה שקיבלתי, משרתת, למיטב הכרתי, את האינטרס הציבורי, באופן הטוב ביותר: "בזק" נדרשה להעביר מיד למפעילים הסלולריים עשרות מיליוני שקלים שעיכבה בידיה.

כן קבעתי, כי בעתיד יהיה על "בזק" להעביר למפעילים הסלולריים את מלוא התשלום המגיע להם, על-פי תנועת השיחות, ללא תלות בקשיי גביה יחודיים, שייתכן שיש ל"בזק". אך במקביל קבעתי, כי על המפעילים הסלולריים יהיה להשתתף בסיכוניה היחודיים של "בזק", (החשופה יותר מן המפעילים הסלולריים לחובות אבודים) באמצעות תשלום מעין פרמיה ל"בזק", עבור חשבונות טלפון, שהיא איננה מצליחה לגבות.

כי אולי אינכם יודעים זאת, אבל "בזק" כבולה, בעניין זה, באזיקים שהרגולטור הניח על-ידיה: "בזק", בניגוד למפעילים הסלולריים, איננה רשאית להתנות את אספקתו של קו טלפון, בתשלום עבורו מראש.

היא גם איננה רשאית לחייב את הלקוחות בהוראת קבע בבנק, או בתשלום בכרטיס אשראי, כפי שרשאים לעשות זאת המפעילים הסלולריים. הדבר נובע משיקוליה הסוציאליים של המדינה, הרואה בקו טלפון מצרך חיוני לכל אדם, גם אם אין ביכולתו להציג כרטיס אשראי. "בזק", הנושאת בעול שיקוליה הסוציאליים של המדינה, חשופה אפוא לסיכון גדול יותר של חובות אבודים, שהיא איננה מצליחה לגבות.

בסיכון זה - כך החלטתי - מן הראוי שגם הציבור, וגם השחקנים האחרים בשוק, (במקרה זה - השוק הסלולרי) -- ישתתפו. איך אמרנו? "זה טוב לציבור - ולכן זה יקרה".

הבאתי את הדוגמא הזו, כדי להראות, ששיקולי, כרגולטור שוק התקשורת, אינם נוגעים רק להסדרת התחרות, או להנעתה, אלא גם להבטחת האינטרסים הסוציאליים של הציבור.

"בזק" היא חברת התקשורת הלאומית, והיא תמשיך להיות כך, גם לאחר הפרטתה המלאה. בתור שכזו, ובמיוחד כל עוד לא תתפתח תחרות אפקטיבית מולה, יהיה עליה להמשיך ולשאת על שכמה, את המטלות הסוציאליות שהמדינה מטילה עליה.

כמובן, אותן מטלות צריכות להיבחן כל העת. ברור, למשל, שכיום, במציאות שבה למעלה מחמישה מיליון טלפונים סלולריים מצויים בידי הציבור, הולך ופוחת הצורך בטלפונים ציבוריים רבים כל כך.

מאידך, כרגולטור הפועל מטעם הציבור, אינני רשאי לשחרר את "בזק" מחובתה על-פי רשיונה,
להתקין טלפונים ציבוריים, לא רק במקומות רווחיים עבורה, אלא בראש ובראשונה במקומות בהם נחוץ הדבר.

מה שווה כל המהפכה הסלולרית, אם בעקבותיה תישלל מכל מי שאין לו סלולרי בכיס, הזכות להשתמש בטלפון?

אותה שאלה מהדהדת באוזני, בכל מה שנוגע לפתיחת שוק התקשורת המקומי הנייח בפני מתחרים חדשים, ואותם שיקולים סוציאליים תקפים גם כאן:מה תועיל תחרות בשוק התקשורת הנייחת בתל-אביב, אם תוצאתה תהיה קיפוח הפריפריות?

אני מזכיר שוב, כי ראשיתה של התחרות בתחום הטלוויזיה הרב-ערוצית, בין הכבלים ללוויין,
הייתה קיפוחם של עשרות יישובי פריפריה על-ידי חברות הכבלים.

בזכות התחרות, הגיעו השירותים המתקדמים ביותר לכל יישוב בארץ, ובכל מקום הביאה התחרות להשתפרות המוצר והוזלתו.

אם, בתחום התקשורת הפנים-ארצית, תביא כניסתם של מתחרים חדשים, לקיפוח הפריפריות - מה בצע בתחרות שכזו? אם, בעקבות הנהגת "אנבנדלינג" של רשת הגישה המקומית, ומתן זכות למתחרים לעשות שימוש בתשתית של "בזק", תתקיים תחרות רק ב"אזורי השמנת" הרווחיים, אשר תבוא על חשבון יישובים מרוחקים מהמרכז - היכן כאן אינטרס הציבור?

התשובה תימצא תמיד באיזונים הנכונים. במציאת נקודת האיזון הנכונה ציבורית: בין הצורך הכלכלי לעודד תחרות ומתחרים חדשים, ופתיחת הזדמנויות עסקיות בפני משקיעים, (שללא השקעותיהם כאן, וציפיותיהם הלגיטימיות להרוויח מהשקעותיהם בארץ, פשוט לא יהיה שוק תקשורת) לבין החובה לוודא, שתחרות כזו תביא ברכה לכולם. לא רק לבעלי המניות.

אגב, כדי להשיג תוצאה כלכלית, ציבורית, וסוציאלית אופטימלית, לא חייבים להנהיג מיד תחרות בכל מקום בארץ. לרשותנו אמצעי כלכלי, הקיים בחוק כבר זמן מה, שעדיין לא נעשה בו שימוש בארץ, ואשר מכונה "קרן השירות האוניברסלי".

זוהי קרן שבסמכותו של שר התקשורת ליצור, כאשר מתבססת תחרות בשירות תקשורת מסוים, אך אחד המתחרים איננו פורס את שירותיו בכל רחבי הארץ.

במציאות כזו, רשאי שר התקשורת לחייב כל מי שאיננו מציע את שירותיו בכל רחבי הארץ, להשתתף בעלות מתן השירות על-ידי מי שכן פרוס בכל הארץ, כלומר - "בזק".

המטלה הסוציאלית העיקרית ש"בזק" נושאת בה, ועתידה לשאת בה עוד שנים רבות, אפילו אחרי שתתקיים כאן תחרות מבוססת, היא חובת השירות האוניברסלי.

ואני מודיע כאן חד משמעית: גם במציאות הכלכלית הלא-פשוטה, שבה מצוי שוק התקשורת, לא יהיו בעניין הזה שום הנחות על חשבון הציבור.

ייתכן שלא נחייב מתחרים חדשים לפרוס את שירותיהם בכל הארץ. אולי נצטרך להיות גמישים יותר עם הדרישות שלנו בעניין זה כלפי מתחרים חדשים. אבל "בזק" - מופרטת או לא - לא תישא בעול לבדה, בעוד מתחריה נוגסים ב"אזורי השמנת", ואולי גם עושים שימוש ברשת הגישה שלה, בחסות הרגולטור.

מי שירצה להתחרות ב"בזק", מבלי לפרוס את שירותיו בכל הארץ, יצטרך לקנות "כרטיס כניסה" לשוק, על-ידי תשלום ל"קרן השירות האוניברסלי".

כבר לפני חצי שנה, ב"כנס גלובס" שהוקדש לשוק התקשורת, הצהרתי, כי בעיני חשובה תוצאת התחרות. התועלת, והברכה, שהיא מביאה לציבור, ולא התחרות עצמה, כערך מוחלט, או כאובססיה.

במקום שהיא מביאה ברכה לציבור, כמו בתחרות בין הכבלים ללוויין, יינקטו גם צעדים מרחיקי לכת, כדי להניע, לעודד, ולטפח אותה: אותה - ואת המתחרים החדשים.

המבחן, הרי, הוא פשוט בתכלית: "אם זה טוב לציבור - זה יקרה".

ואני סבור, כי בסך הכל, בטווח הארוך, כשזה טוב לציבור, זה גם טוב לבעלי המניות.

עד כאן פרסתי מעט משיקוליו של רגולטור, בשוק שהתחרות בו מתבססת בימים אלה, ובשוק אחר, שהתחרות בו היא העזה ביותר במשק. אבל היכן התחרות "הגדולה באמת", שכולם מצפים לה? היכן התחרות בשוק הפנים-ארצי?

כאן, כמו בכותרת הרצאתי, אני מתיר לעצמי אופטימיות זהירה, למרות המצב הכלכלי.

אני סבור, שהתחרות עומדת ממש על הסף, ממש מתחת לאף, או בעצם - מתחת לאדמה. מצבה של ישראל, מבחינה זו, הוא ייחודי. בעוד שאר מדינות העולם עדות בשנה האחרונה לקריסתן של חברות תקשורת צעירות, אשר עד למשבר, הצטיירו כאלטרנטיבה תחרותית, למונופולים הוותיקים,

הרי שכאן בישראל, קיימת אלטרנטיבה ותיקה. מבוססת היטב. והעיקר - פרוסה ומרושתת כבר בכל רחבי המדינה. זוהי האלטרנטיבה היחידה, הקיימת כיום, (ואני מבקש את סליחתה של "סלקום"), למתן שירות אוניברסלי מלא!

הכוונה, כמובן, לחברות הכבלים, ואם אדייק, אומר ואדגיש: "לחברת הכבלים המאוחדת".

גם אם אין ביכולתה הטכנולוגית לספק כבר מחר שירותי טלפוניה; גם אם תתחיל התחרות רק בתחום האינטרנט המהיר, ותגיע לסל שירותי תקשורת מלא, רק בעוד שנתיים שלוש גם עם כל המגבלות הקיימות כרגע, הרי זו בשורה עצומה לשוק התקשורת, ולכלכלה כולה!

אתם יודעים, לפעמים נדמה לי, כי בסערת הוויכוחים, סביב החלטתו הצפויה, של הממונה על ההגבלים העסקיים, בדבר מיזוגן המלא של חברות הכבלים, שכחנו כמה עובדות בסיסיות.

כך, למשל, שכחנו שהקמת רשת תקשורת חדשה, במיוחד אם מדובר ברשת קווית-נייחת, ובמיוחד אם מתכוונים לפרוס אותה גם מחוץ למגדלי עזריאלי בתל-אביב, לוקחת איזה יומיים-שלושה.

כמה זמן, לדעתכם, היה לוקח ל"סלקום" ו"אופק", לפרוס את רשת התקשורת שלהן בחמישה עשר אזורים בארץ, כפי שהתחייבו, ולספק סל שירותי תקשורת מלא בכל האזורים הללו? תוך כמה זמן, אם בכלל, הן היו מגיעות לכל שאר הארץ?

כמה זמן יקח ל"סלקום" לעשות זאת, אם תחליט לעשות זאת - והלוואי שתעשה זאת - בעצמה?

הרי שנתיים, אפילו שלוש שנים, הן ממש "מחר בבוקר", כשמדובר על פריסת רשת תקשורת ארצית, שתתחרה ב"בזק", אחרי חמישים שנות מונופול! ואפילו אם הכבלים יהיו מסוגלים לספק טלפוניה רק בעוד שלוש שנים מתי, לדעתכם, צריך להיערך לכך? לא כבר מעכשיו?!

תגידו, גם כשהכל היה ורוד ואופטימי, וכל אחד הכריז שהוא יתחרה ב"בזק"; וגם לפני שמישהו חלם על משבר כה חמור: תוך כמה זמן, חשבתם, תוקם רשת מתחרה ל"בזק"? מישהו כאן חשב שזה עניין של חודשיים?

לכן, אינני חושב שאני הוזה, או בלתי מציאותי, כשאני סבור שיש מקום לאופטימיות, אופטימיות זהירה אמנם, אבל אופטימיות שיש לה על מה לסמוך, באשר לסיכוייה של תחרות בשוק התקשורת.

ולא נורא, אם תחרות מלאה, כלל ארצית, תתחיל כדואופול של "בזק" מול חברת הכבלים, אשר יעניקו שתיהן שירות אוניברסלי, ותתפתח, עם מתחרים נוספים, שיתחילו לתת שירות, באזורים מסוימים; ישלמו את דמי הכניסה, ל"קרן השירות האוניברסלי", ויתרחבו בהדרגה.

זוהי המפה הריאליסטית של התחרות הצפויה בשוק התקשורת.

אלא שכולם צריכים להבין זאת, ולפעול בהתאם. עכשיו.

מי שסבור, שיש זמן; שאפשר לחכות קצת, ולראות מה ילד יום, עלול לגלות, יחד עם הציבור כולו, שלא רק שהוא קבר סופית את הסיכוי לתחרות מול "בזק", אלא שגם מה שקיים היום - איננו מובן מאליו. אני, כמובן, אינני מדבר על אותה מקהלת זדון, המתגייסת להשמעת אותה מנגינה צורמת, בכל פעם שנדמה לה שמישהו עלול לקבל החלטה, אשר תיטיב - אבוי - עם משקיעים פרטיים מסוימים.

אינני מדבר על אלו, שלדעתי מן הראוי היה, שיתנו סוף סוף את הדין, על הזמן היקר שבוזבז עד כה, רק בגללם; על הערמת מכשולים פסאודו-משפטיים, בפני התפתחות התחרות בשוק התקשורת, ובפני התפתחות המשק כולו, על שרלטנות מקצועית, ועל הסתה פרועה נגד כל יזם וכל איש עסקים במדינה. אינני מדבר עליהם כאן, כי אינני רוצה להביא את כולכם לידי ייאוש.

אני מדבר עכשיו, בשעת נעילה ממש, על אנשים רציניים, ענייניים, ומקצועיים יותר. על אלו שצריכים לקבל את ההחלטה הנכונה, היחידה, כדי להניע את "התחרות הגדולה באמת" בשוק התקשורת. "זה טוב לציבור, ולכן זה חייב לקרות".

תודה רבה.