שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן השיפוטי הזה

15,000 ש"ח הוצאות חטפו העמותה לאיכות השלטון ואדם טבע ודין על עתירה שהגישו בדרך חסרת אחריות לבית המשפט העליון. היה זה אחרי שנים של "השתוללות בלתי מרוסנת" של התנועה לאיכות השלטון במסדרונות הבית העליון הזה, בעידודה הבולט של הנשיאה בדימוס דורית ביניש. פסק הדין שכתב שופט בית המשפט העליון נועם סולברג מציב סוף-סוף מחסום לגורמים שמיהרו לעצור בטרם מיצוי הליכים.

התוכן הספציפי כלל אינו חשוב, חשובות מהויות אחרות, מהויות תום הלב של מגישי העתירה, ומהות ברורה ונוספת - חובת השימוש בבית המשפט רק ככלי אחרון אחרי שהעותרים הפכו כל אבן אצל גורמי הממשל נגדם עותרים.

חוסר תום לב

אם אני עותר לבית משפט נגד הרשות, ואם כתוצאה מהעתירה עלול להיפגע גורם פרטי כלשהו, אני חייב לאפשר לאותו גורם פרטי להשיב לעתירה. לדוגמה, אם אני עותר לביטול מכרז כלשהו, חייב אני לקבוע את הגורם שזכה במכרז כמשיב, כי ביטול המכרז יפגע בו מאוד. אני חייב גם להוסיף את שאר המתמודדים, כי פתיחת המכרז מחדש משפיעה גם עליהם. עותר שאינו מצרף משיבים רלוונטיים, דן את עתירתו לדחייה על-הסף. כך זה בהחלט לא קרה במספר עתירות מתוקשרות מאוד בימים של הנשיאה ביניש, וכעת חזרנו סוף-סוף למקורות.

בפסק הדין שכתב השופט נועם סולברג, עליו חתמו הנשיא הנוכחי אשר גרוניס ("אני מסכים") והשופט יורם דנציגר (שהסכים אף הוא) קבע סולברג כי "הצירוף לא נעשה מלכתחילה, וגם לא נעשה ניסיון לתקן זאת בדיעבד", כי תקלות מן הסוג הזה, גם אם יש כוונה מאחוריהן, ניתנות לעיתים לתיקון במסגרת ההליך, אך העותרות לא ניסו לתקן, ולכן נדחו על-הסף.

לאי-הצירוף נפגעים אפשריים יש היבט אגואיסטי נוסף - היבט הסיכון בהטלת הוצאות. סביר שככל שכמות המשיבים היא רבה, כן ההוצאות על יעוץ משפטי רבות, ולכן עלולים לגדול ולתפוח סכומי ההוצאות שיפסוק בית המשפט. עותרים שהורגלו על-ידי בית המשפט של ביניש להפר כל כלל ולהגיש עתירות כלאחר יד, מעדיפים כאמור כמה שפחות משיבים.

מיצוי הליכים

בית המשפט העליון הוא משאב יקר, יקר מאוד. הוא גם משאב ייחודי, אשר אסור להפוך אותו לכלי לפרסום שופטים ונשיאים בתקשורת, לצילן של עתירות חלולות ומתוקשרות. כל שעה, ובייחוד כל עשר או מאה שעות שמבזבז בית המשפט העליון על עתירות חלולות, הם זמנים בהם לא עוסק אותו בית משפט בערעורים פליליים, בערעורים אזרחיים, בדיונים תקופתיים של עצירים מנהליים, בעתירות מנהליות אמיתיות על-רקע של עוולות אמיתיות - ולכן זמנו של בית המשפט העליון לעתירות מנהליות חייב להיות מוקצה בחרדת קודש, רק לאחר שמוצו כל האלטרנטיבות המנהליות.

והנה, במקרה דנן, לא רק שהפונים לא פנו לרשויות לאחר שהרשויות קיבלו החלטתן, אפילו את ההחלטה הם לא צירפו לעתירה. על-כך כתב השופט סולברג בפסק דין שאמור מעתה להוות הלכה פסוקה: "מחמת החיפזון לא צרפו העותרות לעתירתן את החלטת הממשלה שאותה ביקשו לתקוף, אלא את ההודעה לעיתונות שהוציא מזכיר הממשלה; ולא הרי זו כהרי זו. ממילא לא עמד לממשלה פרק זמן מינימאלי סביר על-מנת לבחון את טענות העותרות. העתירה נוסחה בבהילות, התשתית העובדתית חסרה בה ולא מדויקת, דברים שניתן היה לחסוך אילו המתינו העותרות לתשובת הממשלה. לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החיסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך".

ומתוך רשימת ההן דלעיל אנו למדים על הלאו, אנו למדים מה לא היה לנו בקדנציית הנשיאות הקודמת - לא היה סדר טוב, לא הייתה יעילות, לא היה חיסכון במשאבים, לא היה מיקוד במחלוקת, לא הייתה הפעלת שיקול דעת מקצועי, לא הייתה הפריית שיח הדדי, ולא היה כיבוד הדדי ברשות השופטת.

בית המשפט בראשו עומד עתה הנשיא אשר גרוניס הוא בית משפט הפוך לבית המשפט של דורית ביניש. תופעות שליליות ואסוניות שליוו את הקדנציה המזיקה לטעמי של ביניש בעליון, נראות יותר ויותר כאפיזודה חולפת, כחלום בלהות שהתעוררנו ממנו. יבורך הנשיא ויבורכו השופטים כדוגאת סולברג אם יחזירו את עטרת בית המשפט העליון ליושנה, ויש כל הסימנים שהם בדיוק על הדרך הנכונה.