"נכון שאתה לא מצפה שֶלְמי ששר שירי בדיחה יהיה קול צלול. אתה לא מצפה ממנו לשמיעה אבסולוטית ולא אכפת לך אם הוא מגלה פתאום באמצע המילה שהוא שר גבוה מדי ויורד פתאום ירידה תלולה. אתה לא מתרגש מהקצב, ולא מפריע לך אם הוא מקדים את המלווה שלו בשתי תיבות ומפסיק באמצע השורה כדי להתווכח עם הפסנתרן ואז מתחיל מהתחלה. אבל מה, אתה כן מצפה שהוא יידע את המילים" (שלושה בסירה אחת, מאת ג'רום ק. ג'רום, בתרגומו של דני קרמן).

נכון שאתה לא מצפה ממי שמדבר על מדיניות כלכלית שיהיה כלכלן מבריק. אתה לא מצפה ממנו להבחנה בין קיינס לפרידמן. אבל מה, אתה כן מצפה שהוא יידע מושגי יסוד ושידייק בנתונים. לא אליעד שרגא. יו"ר התנועה לאיכות השלטון דיבר בלהט רב בכנס לשכת עורכי הדין על הריכוזיות במשק, ירה נתונים בצרורות – והפגין בורות מוחלטת בנושא.

שרגא יצא נחרצות נגד המינוף; אם שיטתו הייתה מתקבלת, אפשר היה לסגור את כל הכלכלה העולמית, הבנויה על קבלת אשראי, השקעת הכסף ומיחזור ההלוואות. הוא התקומם על העברת דיבידנדים בין חברות אחיות, ובאותה נשימה תקף את יצחק תשובה שאינו מזרים כספים מדלק אנרגיה לדלק נדל"ן. כאשר רם כספי אמר שהריבית העודפת בגיוס אג"ח בהשוואה לנטילת הלוואות בבנקים היא 10-8 מיליארד שקל, נטל שרגא את הנתון וקבע שזהו היקף התספורות (וכאשר כספי הזדעק, אמר שרגא בנונשלנטיות שלא הבין אותו). הוא טען שאליעזר פישמן מחזיק 25% בידיעות אחרונות; הנתון הנכון התפרסם בשבוע שעבר: 9% (וכאשר תיקנתי אותו, אמר שלא ידע ואחר כך שאל אותי מדוע הגבתי כאילו שנפגעתי אישית).

יום לפני מופע האימים של שרגא, שמעתי בדיחה המתארת אותו במדויק. מאמן ספורט אמריקני נזף בחניכו: אתה בור או אדיש? השיב החניך: I don't know and I don't care.

עוד מכנס לשכת עורכי הדין. אחמד טיבי תקף בחריפות את חוק השבות וטען, שבעוד החוק מאפשר להעניק אזרחות לכל מאפיונר יהודי ולכל חסיד סאטמר השולל את עצם קיומה של המדינה (כלשונו) – בעוד פלשתיני שנולד בארץ וגורש ממנה, אינו יכול לקבל אזרחות.

פתחתי בו במקום את החוק. אכן, סעיף 1 בו קובע: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". אבל החוק לא מסתיים פה, כי יש בו גם סעיף 2: "אשרת עולה תינתן לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל חוץ אם נוכח שר הפנים שהמבקש (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או בטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". כלומר: החוק מאפשר במפורש למנוע מתן אזרחות למאפיונרים או לשוללי זכות קיומה של המדינה.

חבל שטיבי וחבריו אינם יהודים, כי אז היה רצוי מאוד להפעיל נגדם את הסעיף הזה. במקום זאת, הם מסתובבים בעולם ומספרים סיפורי זוועה על הגזענות הישראלית – תוך סילוף מכוון וזדוני של החוק המבטא את עצם מהותה של המדינה.

לפעמים אפשר לקשקש דווקא כאשר שותקים – מה שמכונה "שתיקה רועמת". זה מה שעשה מפכ"ל המשטרה במושב הפתיחה של כנס לשכת עורכי הדין. המדינה גועשת מהפשיעה החמורה, הציבור מאבד את הביטחון האישי – ודנינו מגיע זחוח, מפזר חיוכים לכל עבר, מצטלם כמו כוכב רוק ואז עולה לדבר. הוא לא אמר אפילו מילה אחת על המתרחש ברחובות ישראל, אלא העדיף לספר בגאווה רבה על פרויקט שבמסגרתו מטפלת המשטרה ב-500 בני נוער ומונעת מהם להידרדר לעבריינות.

שמעתי את הדברים והתחלתי לחשוב, שבעצם דנינו אינו עורך דין וקצין משטרה, אלא אחת משתיים. או שהוא סטטיסטיקאי, מקצוע עליו אומרים שהוא מוסר נתונים מלאים, מדויקים ובלתי רלוונטיים; או שהוא אסטרונאוט.

יהיה צורך להגיע לפשרה בעיר העתיקה, כולל בהר הבית. ממשלות ישראל לא עשו דבר על-מנת לאחד באמת את ירושלים. אלו הן שתיים מהכותרות שסיפק אהוד אולמרט למעריב לרגל יום ירושלים. כמי שהיה ראש עיריית ירושלים וראש הממשלה, בהחלט יש לאולמרט מה לומר בנושאים אלו, וכל עוד לא הורשע בפלילים – אני גם חושב שראוי לאפשר לו לעשות זאת.

אלא מאי? כמו הרבה פוליטיקאים, לרוב בעבר ולעיתים גם בהווה, אולמרט שוכח שהוא איננו פרשן. הרי הוא ישב בדיוק בשתי העמדות המתאימות ביותר כדי לשנות את המצב עליו הוא מדבר, אז למי בדיוק יש לו טענות? האם דבריו אינם מהווים הודאה בכישלון, או שמא הם בבחינת הטלת האשמה על אחרים? מכל מקום, לזכותו של אולמרט אפשר לומר שהוא דווקא תרם את חלקו לאיחוד ירושלים. את פרויקט הולילנד רואים מכל חלקי העיר.

עוד לרגל יום ירושלים: שאול אמסטרדמסקי כתב בכלכליסט על כך שהשכונה שלו בירושלים הולכת ומתחרדת, ושהוא חושש מפני היום בו הרוב בשכונה יטיל מגבלות על אופן הלבוש ועל השמעת מוזיקה בשבת. אמסטרדמסקי הודה בכנות ראויה לשבח, שהדברים עלולים להישמע כמו אנטישמיות או שנאת השונה, ובכל זאת הביע את החשש.

אני לא רוצה להיכנס לנימת הדברים ולסגנונם, ואני מניח שאמסטרדמסקי תיאר תחושות סובייקטיביות אמיתיות. הנקודה שלי היא אחרת. אי-אפשר מצד אחד לדרוש מהחרדים להתערות בחברה, לצאת לעבודה, אפילו לשרת בצה"ל או בשירות אזרחי – ומצד שני לקבוע למעשה שהם חייבים להתגורר בגטאות סגורים משלהם. מי שמביע חשש מפני התחרדות של אזור מגוריו הלא-חרדי, מביע בכך גם תמיכה-בפועל בכך שהם ימשיכו לחיות בצורה אותה הוא עצמו מגנה. זה אומר, שמי שדורש מהחרדים להשתנות – אינו אלא מדבר מן השפה ולחוץ.

הצפייה בגמר ליגת האלופות בערוץ 2 הייתה עינוי של ממש, באשמתו של השדר רמי וייץ. נתחיל מזה שהוא לא סתם את הפה לרגע, התעלם לחלוטין מכך שאנו רואים את המשחק, איחר אחרי האירועים ולא תרם כמעט אף תובנה שנבעה מכך שהוא ישב באיצטדיון במינכן. שנית, וייץ כהרגלו הפציץ אותנו בפרטי טריוויה והיסטוריה מעצבנים ומיותרים: הוא סיפר על מספר הפעמים בהם הגיעה באיירן לגמר, מה אירע במוקדמות יורו 2008 ואפילו על גמר גביע האלופות ב-1971 (בחיי). אם וייץ היה מסוגל לשתוק מדי פעם, הייתי שולח אותו להאזין לשדרים האנגלים וללמוד מהם משהו.

רציתי לציין שגם הפרשן שגיא כהן "תרם" לחוויה, אבל אני חייב להיות הוגן: קשה מאוד לומר זאת, כי היה כמעט בלתי אפשרי להבין מה שהוא מדבר. אני עדיין מחפש את האידיוט שהחליט שאפשר למנות לפרשן טלוויזיה אדם שמדבר בצורה כזו.

לא אחזור כאן על כל דברי הבלע והשטנה של רוני אהרונוביץ נגד בני משפחת אטיאס שנספו השבוע. לא אעמוד כאן על כל הקשקושים והשטויות של החלאה הזאת. אני רק תוהה, מה היה קורה אם הוא היה כותב את זה על ערבים.