משעול המלך משאול תחתיות

בשיחת הטלפון לא שאלתי על מה הוא רוצה לשוחח. היה ברור שמדובר בהתייעצות בעלת משמעות רבה עבורו. בתחילה חשבתי שמדובר בעניין אישי, שהרי הוא איש ציבור כבר כל כך הרבה שנים, ומעולם לא התייעץ בנושא עבודתו. סיפר, כן, די הרבה. התייעץ - מעולם לא.

הוא לא חיכה שניה. התיישב מולי, ומיד המטיר את כל הרצף שהיה כלוא אצלו מרגע שהתקשר וביקש שניפגש. הקשבתי לו במשך כמעט שעה, מבלי שהוצאתי מילה אחת מפי. האזנתי לכל מילה אך לא הגיתי אפילו אחת. קשב מלא. מעט מחוות באמצעות שרירי הפנים, והיה גם הנהון אחד.

השטף נעצר לאחר שעה, כאשר על הקו היה עוזרו האישי. עשר מילים לכל היותר הוחלפו ביניהם, והשיחה תמה. הוא מפנה את פניו לעברי, ושואל:

• "הבנת?"

"כן", אני משיב.

הוא מכיר אותי כמעט 10 שנים ויודע שאין ארוחות חינם. לראשונה מאז התיישבנו והזמנו קפה, הוא מחייך.

• "אז מה אני עושה עם הנושא הזה?

"אני יודע שהוא לא מסוגל להכיל את המציאות ולכן הוא נאבק בה. והוא כבר יודע שאין ארוחות חינם, אז אני פותח לו את השער היחיד שהוא צריך לעבור דרכו, ומחייך אליו. "אתה לא אמור להתמודד עם המציאות, אלא רק להכיר בה"

• "לא הבנתי" הוא אומר. "על איזו מציאות אתה מדבר? נראה לי שאתה לא מבין את כל הסיפור. אם אני מדבר על הנושא בתקשורת, יאכלו אותי חי עם הסיפור הזה. וגם אם אני לא מדבר על הנושא הזה. גם אז יאכלו אותי חי. אני הולך לאכול אותה בכל מקרה."

"נכון". עניתי. מודה בפני עצמי על כך שהאמירה הזו הייתה מתריסה במתכוון.

• "אז בשביל התובנה הזו שלך לא הייתי צריך לספר לך את כל הסיפור! זו לא תובנה בכלל. את זה ידעתי לפני שבאתי הנה. שעה שאנחנו יושבים פה וכאילו לא הקשבת בכלל לפרטים שסיפרתי לך. נכנסתי לפרטים כדי שתוכל להבין את הרקע ולמצוא פתרון מתחכם כזה שיוציא אותי בסדר מכל הסיפור הזה."

"אם אתה רוצה לצאת בסדר מהסיפור הזה, אתה מוכרח לעבוד דרך הדלת שנפתחה פה. אין דלת אחרת"

• "איזה מעצבן אתה. איזו דלת? על מה אתה מדבר?"

"אמרת שבכל מקרה הולכים לאכול אותך חי על הפרשה הזו, אז זו הדלת שלך"

• "ומה בדיוק אני אמור לעשות עם ה'דלת' הזו?"

ניכר בו שהוא אבוד. הוא פוחד מן האמת המחייכת אליו מבעד לדלת. לא זו בלבד שאין לו אומץ לפתוח את הדלת, אלא שאין לו אומץ אפילו להכיר בקיומה של הדלת הזו.

• "תסביר. אני לא מבין"

הוא, באמת לא 'מבין'. הוא באמת מנסה להבין. אבל ל'הבנה', אין קשר לנושא, היא עשויה רק להפריע לו להפנים את קיומה של הדלת, ואת מה שיפגוש כשיפתח אותה. ההבנה היא תבנית של "מחשבה", לא של "רגש" ובטח לא של "הכרה". כדי לעבור בדלת ההכרתית הזו אין צורך במחשבה, גם לא ברגש. רק בהוויה. הוא חי בעולם של מחשבות, חשבונות, קולות בוחרים, קולות חברי מרכז מפלגה, חישובי רוב ומיעוט, טריקים, שטיקים.

בכל פעם שאנחנו יושבים בחצר עם בירה, אני שם לב שהנוכחות שלו מתקיימת רק בראש. הוא נראה כמו מי שמקליט את דברי ומנסה לפענח אותם במכונת המחשבות והחישובים של "איך זה מועיל לי? איך התובנה הזו משרתת אותי?"

"בוא נעזוב לרגע את מכונת ההבנה שלך. אוקיי?"

• "אמרת לי את זה אלף פעם כבר. אני חייב להודות שאני לא מבין מה זה אומר"

אין דרך להסביר לו איך לצאת מעולם החישובים והמחשבות. מנגנוני המחשבות והרגשות חזקים אצלו עד כדי כך שאם נדבר על הווייה הוא יחווה בליל של רגשות חזקים, ויכנס למגננה. הדרך היחידה להוביל אותו אל הדלת שהוא כל-כך רוצה להמנע מלפתוח אותה, היא דרך המחשבות והחישובים. ולמרות ש'הבנה' כלל אינה חלק מן השיעור, היא זווית הראיה היחידה שדרכה ניתן לפתוח לו צוהר הכרתי אל ה'דלת'.

"אז בוא נדבר עליך דרך מכונת ההבנה שלך. הנושא שעליו רצית לדבר היום לא קשור לשיעור רחב יותר שלך. אני מבטיח לך שלאחר שנעבור דרך הדלת הזו, הפתרון לגבי הנושא שעליו שאלת יהיה ברור לך מעצמו. יותר מכך, אתה תדע לפתור עוד כמה סוגיות מאוד מהותיות בחייך. אבל לעת עתה אתה צריך להניח לנושא הזה, ולהתרכז בעצמך לכמה דקות"

• "אוקיי, אבל אני לא מבטיח כלום"

אני צוחק בכוונה צחוק מתגלגל, מידבק. הוא צוחק יחד איתי צחוק גדול. הוא אמור להרגיש נוח ובטוח כדי לצאת למסע דרך הדלת הזו, ואין טוב יותר לתחושת ביטחון מאשר שחרור אנרגיית הפחד, מהדרך המאיימת, באמצעות צחוק בריא.

"אז הנה. יוצאים אל האמת שמאחורי הדלת הזו", אני אומר ומביט הישר אל תוך עיניו שעדיין נותרו בהן זוויות של צחוק.
"אתה מאמין לביבי?"

• "לא"

"למה?"

• "כי הוא שקרן, נוכל שמוליך שולל את כולם"

"אז מה קורה כשהוא אומר משהו או מבטיח לך משהו? אתה קונה"?

• "לא"

"אם אתה לא קונה, מה אתה עושה?"

• "אני מחפש הזדמנות להוציא ממנו התחייבות"

"בשביל מה התחייבות אם אתה לא מאמין לו?"

• "האופציה השנייה היא להכשיל אותו כשהוא מנסה להתחמק"

"אז בעצם, אין שום קשר למה שהוא יעשה, בכל מקרה הוא יחטוף?"

• "כי הוא משקר, מרמה, מוליך שולל, מבטיח הבטחות סותרות ו..."

"הוא לא הנושא שלנו. אתה הנושא. בוא נעזוב אותו ונחזור אליך. אם אתה נמצא במקום שבו לא משנה מה תעשה, אתה תחטוף, למה זה קורה?"

• "אני מבין מה אתה אומר, אבל אתה לא יכול להשוות בכלל. הוא משקר כל הזמן, לכולם. אני לא משקר. אני באמת מבטיח ומתכוון, אבל זה תלוי בכל כך הרבה גורמים שבסוף לא תמיד אפשר לקיים. קח למשל את ביבי. כל מה שהוא מבטיח לי, והוא מתחייב כלפי, אני מעביר הלאה. ואז כשהוא לא מקיים, גם אני לא יכול לקיים. אני לא משקר".

"בעיני אלה שיחטיפו לך היום בעניין הנושא שעליו שאלת, דינך כדין ביבי, ולא משנה מה תעשה, אתה תחטוף"

"כאשר אתה מדבר על 'אמת', אתה צריך לשקף אמת במלוא הווייתך. אם אתה מדבר על 'אמת', אבל אינך משקף אותה, נוצרת תחושה של סתירה הנובעת ממך, ואתה מקבל תווית של אחד שאינו דובר אמת. כדי לזכות באמון, עליך לשקף אמון, לא מספיק לדבר עליו. עליך להוות מקור לאמון. עליך להרבות אמון סביבך. עליך לחוש אמון כלפי הסובבים אותך ולהקרין את אמונך. למילים אין משמעות בעולם האמת, רק להוויה המקרינה אמת. אתה חי בעולם של שקר, וגם אם כוונותיך טובות ואינך משקר, השקר מזין את עולמך יותר מאשר האמת. המראה של אדם גס רוח המעביר שיעור בהלכות נימוסין, נראה בדיוק כמו של גבר המספר על חוויית ההנקה. זה גרוטסקי. זה מהווה עלבון לציבור הצופה בכך, ובהתאם השכר שתקבל על מעשיך."

"אתה הולך לחטוף היום, לא משום שמישהו שיקר לך, אלא משום שאתה לא חי את דבריך. אתה מטיף לנקיון המרחב הציבורי אבל אתה מחשב את חישוביך הפרטיים מסוג 'אני אחטוף היום ולא משנה מה אעשה', במקום לחשב את טובת הציבור ולעמוד ולומר דברים ברורים. אתה חושב שהליכוד הוא חממה לגזענים? ושהקואליציה הזו תביא חורבן ערכי-מוסרי? תאמר זאת בגלוי!"

"כל עוד אתה עושה לעצמך חישובים של כדאיות פרטית, מוכר את מעשי המחדל שלך כאילו היו אלטרואיזם טהור, רואה לנגד עיניך את היום שבו תביס את השקרים של מערכות השקר המשומנות, וחולם על היום בו תנצח באמצעות האמת שלך, אתה נראה בעיני הציבור בדיוק כמו שביב נראה בעיניך, אתה לא משקף אמת אלא סתירה, ואז באה הסטירה".

"רצית לדעת מה יש מאחורי הדלת? זה מה שיש שם. זו האמת שלך שמדברת אליך ומקריאה לך את מה שמתרחש מחצר האחורית של עולם המחשבות והחישובים שלך, בעולם ההוויה. כי ההוויה שלך יודעת שיש לך רצון טוב וכן לעשות למען הציבור. ואתה יודע מה? גם להוויה של ביבי יש את התובנה הזו. אבל הוא נשאר בעולם המחשבות והחישובים, ולעולם אינו מנהל שיחה עם ההוויה שלו. אתה כרגע ניהלת שיחה כזו באמצעות ההזמנה שלך לשוחח איתי"

• "אני צריך לחשוב על זה", אמר וניכר בעיניו שהמסר מעולם ההוויה עקף את מכונת המחשבות שלו על קו הפרדה לבן, ושוטר התנועה שלו נרדם על המשמרת.

הוא קם והלך. אני בכל-זאת מחבב אותו. ראיתי את האמת שלו בעיניים. הוא רוצה בטוב. באמת. אבל האמת של ההוויה גדולה עליו מדי. הוא לא יכול להוות דוגמה אישית ולשקף את האמת. בינתיים הוא חי בעולם החומר של חישובים ומחשבות. בעולם החומר אין דוגמה אישית, אין מחויבות לאמת. אין חיבור בין הווייה והכרה לרגש ומחשבה.

בעולם החומר, החזק פיזית שולט. כאשר יהיה מוכן לעמוד על דעתו ולומר את האמת שלו גם לנוכח המחיר שיגבה ממנו עולם החומר, רק אז יהיה מוכן למאבק על השלטון. רק אז הוא יהיה חייל בשירות האמת האוניברסלית, כאשר פיו וליבו שווים, וכל הווייתו אומרת דוגמה אישית ואמינות. בינתיים, הוא מסתפק בנקודות אדומות על סטיקרים ואמיתות שנשארות בשיחות על בירה או קפה.

עשיתי מה שניתן היה לעשות. בינתיים, הוא ימשיך לקבל סטירות בגלל סתירות.