חרם מיותר

חרם בן 73 שנים על יצירותיו של הקומפוזיטור הגרמני, ריכרד וגנר, עומד סוף-סוף להגיע לקיצו. יהיה זה כשלראשונה במדינת ישראל יבוצע בתל אביב, במחצית חודש יוני הקרוב, קונצרט סימפוני מלא של יצירותיו, חרף הקונוטציה האנטישמית המשויכת לו.

מים מעופשים רבים זרמו בירקון התל אביבי מאז שהתזמורת הסימפונית הישראלית (לימים הפילהרמונית) ביטלה ב-1938 את ביצוע היצירה שלו בעטיו של ליל הבדולח. איש אינו יכול לחלוק, אומנם, על הפן האנטישמי של וגנר, הניכר היטב בדעותיו, ובעיקר בשל אימוץ המוזיקה שלו בידי גרמניה הנאצית. אלא שבאופרות הרבות שלו אין שמץ של אזכור ליהודים וליהדות, ולא כל שכן שאין בהן טינה גלויה לדת משה.

האמת ניתנת להיאמר שהאנטישמיות של וגנר, כפי שבאה לידי ביטוי, לא הייתה, בעצם, חריגה בהקשר לתקופתו ולסביבתו. כך או אחרת, הרי שלמרות כתביו האנטישמיים, שאומצו בחדווה רבה על-ידי הנאצים, היו לוגנר לא מעט חברים יהודים. הבולט שבהם היה הרמן לוי, יהודי דתי שוגנר אפילו בחר בו לנצח על הבכורה של האופרה האחרונה שלו, "פרסיפל", והוא גם היה זה שהתבקש להיות בין נושאי ארונו לאחר מותו.

הפרדה

בין האישים הדגולים שהעריצו את יצירותיו המוזיקליות של וגנר נמנה גם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. הייתה זו האופרה "טנהויזר" שנתנה להרצל את ההשראה לכתיבת הטיוטא הראשונה שלו ל"מדינת היהודים". בין המעריצים הדגולים של וגנר נמנה אף ארתורו טוסקניני, שהתנגד נמרצות לפאשיזם האיטלקי ושניצח על הקונצרט הראשון של הפילהרמונית הישראלית. החרו החזיקו אחריו מנצחה העכשווי, זובין מהטה, ומנדי רודן, מנצחה של תזמורת ראשון לציון.

מסתבר שיש סיבה טובה לתמיכתם הנלהבת של המעריצים. אחרי ככלות הכל יכול וגנר לזקוף לזכותו חלוציות מתקדמת בשפה המוזיקלית שבאה לידי ביטוי ביצירות המופת שלו, כמו "טבעת הניבלונגים". את יצירתו זו שמעתי, במו אוזניי, לפני שנים אחדות, בבית האופרה של ביירוית שבגרמניה, ואיני זוכר יצירה שעשויה להשתוות לה כעוצמתה המוזיקלית.

בסופו של דבר אין מנוס מהפרדה מוחלטת בין המוזיקה של וגנר לבין דעותיו האנטישמיות הנחרצות. צריך, אולי, לחרוק שן כדי להעז ולומר זאת, אבל זו בעיניי האמת לאמיתה. את המוזיקה של וגנר צריך לשפוט בפני עצמה ובתור שכזו קשה למצוא לה מתחרה. הגיעה לכן העת לשים קץ לחרם - לא של וגנר האיש, אלא של המוזיקה שלו. ממש כפי שאין שום טעם לחרם על השפה הגרמנית רק משום שזו שימשה גם כשפתה של התנועה הנציונל-סוציאליסטית.