שאלת-השאלות חוזרת לחזית

שאלת-השאלות בפרשת פקדונות קורבנות השואה בבנקים בשווייץ הייתה ונותרה המסמכים, והתביעה שהוגשה החודש בוושינגטון שבה ומעלה אותה על פני השטח. מצד אחד, אין לבוא בטענות לבנקים על כך שלא שמרו כל פיסת נייר במשך 70 שנה. מצד שני, יש יותר מדי סימנים לכך שהמסמכים החיוניים הושמדו במתכוון.

כדי להבין את הסוגייה, יש להכיר את החוק השווייצרי הייחודי שעסק (עד לעשור שעבר) בחשבונות ללא יורשים. בעוד ברוב מדינות העולם חשבונות כאלו עוברים לידי המדינה, בשווייץ הם נותרו בידי הבנקים. החוק שהיה בתוקף עד להתפוצצות הפרשה קבע, כי כאשר חולפות עשר שנים מאז שנוצר הקשר האחרון עם הלקוח - על הבנק להודיע לו, שאם יחלפו עשר שנים נוספות, יהיה הבנק רשאי ליטול לעצמו את הכסף, לסגור את החשבון ולהשמיד את המסמכים.

המילכוד כאן ברור לעין: אם אין קשר עם הלקוח, כיצד ניתן להודיע לו שהקשר איתו אבד? לכן הבנקים יצאו ידי חובה בהפקדת מכתבים אלו בידי עצמם, המתינו בסבלנות עוד עשר שנים ולקחו את הכסף (מה שנותר ממנו לאחר גביית עמלות מהחשבונות הרדומים - סוגייה מקוממת נפרדת). זו הייתה הסיבה לכך, שבשנת 1962 הסכימו לפתע הבנקים לבצע בדיקה של חשבונות רדומים, לאחר שמאז תום המלחמה סירבו לכך בעקשנות: בשנה זו מלאו שני עשורים לאובדן הקשר עם אחרוני הלקוחות היהודיים, שנפלו אז תחת הכיבוש הנאצי של ברית המועצות. אין פלא, איפוא, שאותה "בדיקה" הניבה רק כמה מיליוני פרנקים בודדים.

החלק החמור ביותר בהתנהגותם של הבנקים התרחש בעשור שלפני כן. בשנות ה-50 הגיעו ניצולים ויורשים לסניפים וביקשו לקבל את הכספים שהפקידו הם עצמם או קרוביהם שנספו. הבנקים התבצרו מאחורי הסודיות הבנקאית (שבאה לעולם בשנות ה-30 כדי להגן על יהודים שהבריחו כספים מגרמניה הנאצית), דרשו תעודות פטירה של הנספים ועמדו על כך שבני המשפחות יציגו שושלת ירושה מסודרת. באותה עת, עדיין היו לבנקים רשימות מלאות של בעלי החשבונות - אך הדרישות שהציבו מנעו כל גישה אליהם. בשנות ה-60 והלאה, כאשר המסמכים כבר לא היו - או לפחות כך חשבו הבנקים - הם נעשו נדיבים והסכימו "לחפש" את החשבונות הרדומים.


אולי מקווים שלדנקנר יהיה לא נעים


תוצאותיה של התנהגות זו מלוות את הפרשה עד היום, גם לאחר שוועדת וולקר - המשותפת לארגונים היהודיים הגדולים ולבנקים - מצאה במפתיע למעלה מ-50,000 חשבונות שככל הנראה השתייכו לקורבנות שואה. אבל הזמן שחלף הופך את משימת ההתאמה בין רשימת החשבונות לבין התובעים לכמעט בלתי אפשרית. לפי הנטען בתביעתם של בני פליישמן וגרינפלד, הבנקים עומדים בסרבנותם ועדיין מערימים מכשולים בפני התובעים.

התביעה עצמה אינה נקייה מבעיות, בלשון המעטה. התובעים צריכים לצלוח את מחסום ההתיישנות, ולשם כך מאשימים את UBS וקרדיט סוויס בשותפות בפשעי המלחמה הנאציים - טענה קלושה ביותר מבחינה עובדתית ובעייתית ביותר מבחינה משפטית. הסכום הנתבע בה - 315 מיליון דולר - גם הוא מצוץ מן האצבע. התובעים טוענים להפקדות ריאליות של כ-3 מיליון דולר; מנגנון ההצמדה של ועדת וולקר מכפיל סכום זה פי עשרה, לא פי מאה. התובעים גם יצטרכו לשכנע את בית המשפט שיש סיבה טובה לכך שהם חוזרים בהם מהשתתפותם בהסכם מלפני 14 שנים שיישב את התביעה הייצוגית הגדולה נגד הבנקים.

עם זאת, מבחינה ציבורית ועוד יותר מבחינה של חקר הפרשה, לתביעה יש חשיבות רבה משום שהיא מציפה - על פני הדברים - את המשך ההתנהלות הבעייתית (שלא לומר השערורייתית) של הבנקים השווייצריים הגדולים. גם אין לנתק אותה מן ההקשר הכללי, של לחץ כבד שמפעיל הממשל האמריקני על הבנקים השווייצריים לחשוף שמות של אזרחי ארה"ב המשתמשים בהם כדי להתחמק מתשלום מיסים. ואולי התובעים גם מקווים שאחד מבעלי המניות הגדולים בקרדיט סוויס ירגיש שלא בנוח; קוראים לו נוחי דנקנר.