פולטי היה מרגיש בבית

באחד מפרקי סדרת ההומור הבריטית "המלון של פולטי", מנסה בזיל פולטי (ג'ון קליז) לערוך תרגיל למקרה של שריפה. הדבר עולה בידיו רק לאחר מאמצים רבים, אלא שבדיוק אז אכן פורצת שריפה – ופולטי מאבד הן את עשתונותיו והן את הכרתו. דומה שזה בדיוק מצבם של שירותי הכבאות בישראל: התרגילים בקושי מתבצעים, ובזמן שריפה אמיתית כולם מפשלים. בהבדל אחד, כמובן: אצלנו זה על אמת ועולה בחיי אדם.

הדבר המפחיד ביותר בדוח המבקר על השריפה בכרמל איננו מחדלי הדרג המדיני, ואפילו לא הכשלים בשטח – חמורים וטראגיים ככל שיהיו. הדבר המפחיד ביותר הוא שלא משנה איזו אבן הרימו אנשיו של מיכה לינדנשטראוס – מתחתיה נמצאו מחדל, כשל או ליקוי. הדברים אמורים גם לגבי הפרטים הקטנים ביותר: הימנעות מדילול צמחייה על-ידי רעייה, הצבת צופה אחד בלבד בכל אזור הכרמל, יציאת רכבים מבצעיים של מכבי האש לקניות וסידורים, היעדר אמצעים למסירת הודעות לתושבי טירת הכרמל, רכב הכיבוי המתאים לשריפות יער היה מושבת ביום השריפה, התראת השירות המטאורולוגי על סכנת שריפות לא הועברה הלאה, חלק מרכבי החפ"ק לא התאימו ליעדם. 506 עמודי הדוח מלאים בדוגמאות כאלו.

ולמה זה הכי מפחיד? בואו נחזור לרגע לדוח על המשט הטורקי. הממצא המרכזי שם היה תהליך קבלת ההחלטות הלקוי של בנימין נתניהו ואהוד ברק. שם עוד אפשר היה להתנחם במחשבה, שאולי הם יתקנו את דרכיהם ואולי מישהו אחר יפעל בצורה נכונה יותר. אבל בדוח על הכרמל, הכשלים הם לאורך ולרוחב, למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה. אלו הם כשלים ברמת תפישת היסוד של המדינה. אלו הם כשלים ברמת תרבות הניהול של השירות הציבורי. לכן, אלו הם כשלים שקרוב לוודאי שלא יתוקנו.

רובן של הבעיות, ודאי החמורות בהן, היו ידועות במשך שנים על גבי שנים. למרות זאת, לא נעשה דבר כדי לתקן אותן. אז אולי עכשיו, אחרי ש-44 איש שילמו בחייהם, משהו יזוז. אולי. אבל אפשר להיות בטוחים, שאותם כשלים – בלבוש שונה – קיימים כמעט בכל תחום, משום שזוהי תרבות ה"סמוך" שלנו במלוא עליבותה, משום שזו תפישת ה"יהיה בסדר" שלנו במלוא חולשתה.

אין שום סיבה לחשוב, שההיערכות למתקפת טילים אירנית טובה יותר. אין שום סיבה להאמין, שאם נותקף בנשק כימי התוצאות יהיו שונות. הצירוף של שני הדוחות – המשט והשריפה – יוצר את הרושם הברור, שאם וכאשר תתקבל החלטה לתקוף את אירן, התהליך יהיה לקוי והתוצאות בעורף יהיו הרות אסון. ולא משום שהחלטה כזו תהיה מוצדקת או מוטעית, אלא משום שאם 100 איש ייהרגו מטיל – עוד 1,000 יקפחו את חייהם בשל הברדק.

לפחות שני אנשים צריכים לשלם מיד מחיר אישי, ואיני מתכוון לאלי ישי וליובל שטייניץ, אלא לרוני עטיה ולמיקי חלפון. הראשון היה מפקד משטרת החוף והשני היה מפקד מחוז הצפון של השב"ס, ושניהם זכו לקידום לאחר השריפה: הראשון למפקד המחוז הצפוני (בעיצומה של בדיקת המבקר) והשני לסגן נציב השב"ס. בעוד האחריות של ישי ושטייניץ היא מלמעלה ואמורפית למדי, האחריות של עטיה וחלפון היא מלמטה וברורה לגמרי. שניהם פישלו בגדול בזמן השריפה ולשניהם יש חלק – כמובן בשוגג מוחלט – בתוצאותיה הקשות.

חוץ מזה, השאלה מה יעלה בגורלו של הדרג המדיני היא סוגייה פוליטית שתוכרע בידי הכנסת והציבור. לעומת זאת, גורלם של קצינים נתון בידי הממונים עליהם והללו חייבים לפעול. אין שום קשר בין הסקת מסקנות כלפי שרים לבין הסקת מסקנות כלפי פקידים ופקודים. כל אחד צריך לעשות את שלו: הבוחרים בקלפי והשרים במשרדיהם.

נציבות כבאות והצלה הגיבה לדוח בצורה מכובדת, תוך פירוט נרחב של הצעדים שבוצעו לתיקון המצב; ניתן לקוות, שהתגובה משקפת את המציאות, ובמיוחד שהצעדים הללו יימשכו. המשטרה, לעומתה, שלחה תגובה בת שני עמודים שרובה מוקדש לציטוט דברי המבקר על גבורת השוטרים בשטח, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהיא סופגת ממנו ביקורת קטלנית. אלי ישי נהג בצורה דומה, כאשר דוברו הפיץ לא פחות מעשרה עמודים של ציטוטים בנוגע לפעילותו לשיפור מערך הכבאות. את שתי התגובות הללו ילמדו כמופת של הוצאת דברים מהקשרם.

תגובותיהם של המשטרה והשר יצחק אהרונוביץ' הן חרפה במובן אחר: יש בהן טעויות כתיב שאינן מתאימות אפילו לילד בבית ספר יסודי. המשטרה מוסרת שהמפכ"ל מינה "צוות בכיר ברשות המפכ"ל לשעבר", ואילו אהרונוביץ' מתגאה שיכולת מערך הכבאות "לעמוד במשימותיו שודרגה לעין ארוך". אם כך נראות הודעות המתפרסמות בשמם של המופקדים על חיינו, בטחוננו ורכושנו – יש לנו בעיה קשה מאוד.

על שאלה מרכזית אחת אין בדוח תשובה ישירה ומלאה: מי הורה לאוטובוס הצוערים של השב"ס לנסוע לתוך הלהבות. וגם על שתי שאלות נלוות: מי איפשר לאהובה תומר ולליאור בוקר להיכנס לכביש המוות, ומי אחראי לכך שכבאית 9 ואלעד ריבן נלכדו באותו מקום. התשובה העולה מן הדוח היא: הברדק. חוסר התיאום וחוסר העברת המידע בין שירותי הכבאות, המשטרה והשב"ס. חלק לא ידעו, חלק לא שמעו, חלק לא דיברו.

אבל אולי זה בעצם לא משנה, מעבר לצורך המובן של המשפחות השכולות לקבל תשובות. משום שהרושם הכללי מכל עמודי הדוח הוא, שהיו אלו 44 מקרי מוות מיותרים בהחלט. משום שחיים נגדעו בגלל שרשרת בלתי נפסקת ובלתי נתפשת של מחדלים, כשלים, ליקויים, טיפשות, התעלמות מהנהלים, חפיפניקיות. כאשר קראתי את הדוח, נזכרתי בפיסקה נפלאה מדבריה של פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, בספרה "הנהגה במילכוד" על ניסיונות ההצלה בתקופת השואה:

"זהו אחד המקרים שבהם מרגיש ההיסטוריון, שהוא רוצה לזרוק הצידה את כל הכללים שלימדוהו – לשון מאופקת, בדיקת מקורות מדוקדקת, הסקת מסקנות זהירה ומוצדקת – ופשוט לשבת תחתיו ולבכות".