הרשלנות של אגמון-גונן

השופטת מיכל אגמון-גונן היא דעתנית מאוד, והיא אוהבת להפגין זאת. לא פעם יש בפסקי הדין שלה אמירות עקרוניות, חלקן חשובות וחלקן שנויות במחלוקת. כך גם אמירותיה (יום ד', 20.6.12) בפסק הדין בתביעתו של אלי עזור נגד קאנווסט והיחצ"ן משה רונן.

אגמון-גונן התבקשה לקבוע שני דברים: האם רונן ניהל בשליחותה של קאנווסט מסע הכפשות נגד עזור, ואם כן - האם מדובר היה בטקטיקה לגיטימית בזמן סכסוך עסקי. זה הכל. היא לא התבקשה לתת ציונים למקצוע יחסי הציבור, היא לא התבקשה להעריך את עבודת התקשורת. אבל היא כן עושה זאת - ובדרך גם טועה ומטעה.

אגמון-גונן אינה מבחינה בין פרסומי אמת לפרסומי שקר. מתוך 54 עמודי פסק הדין, היא מסתפקת בפחות מחצי עמוד לקביעה נחרצת בנקודה מרכזית זו: לא הוכח שהדברים נגד עזור היו אמת ו"המדובר באמירות שמטרתן נועדה, כל כולה, לפגוע בעזור ובעסקיו ולא לקדם עניין ציבורי אמיתי". אין שום דיון נקודתי בכל פרסום לגופו, אין שום דיון נקודתי בשאלה האם מדובר היה בהבעת דעה לגיטימית. אגמון-גונן מתעלמת מכך שעזור הוא אדם מרכזי בתקשורת הישראלית והופכת אותו לאדם אנונימי שלציבור אין כל עניין בו. היא גם מתעלמת מכך שעזור יכול היה לענות ולא היה חסר-אונים מול הפרסומים נגדו.

זורקת הכל לפח האשפה

הטעות הבסיסית הזו של אגמון-גונן מובילה אותה לטעות נרחבת בהרבה: ההתקפה על כך שיחצ"נים יכולים "לקנות ידיעות בתקשורת". נכון, לא מעט ידיעות נכנסות בלא בדיקה מספקת או בלא בדיקה כלל. נכון, יש כיום יותר מדי עיתונאים האוכלים ישירות מידיהם של יחצ"נים ומעט מדי עיתונאים שעושים עבודה עצמאית. אך מבחינתה של אגמון-גונן, אפשר להשליך לסל האשפה את כל היח"צנים ואת כל הדוברים - ובפועל, יחד איתם, את התקשורת.

נעזוב לרגע את סיפור עזור-קאנווסט. נניח שעיתונאי מקבל הודעה מדובר של בנק, לפיה הריבית שמציע אותו בנק היא הגבוהה ביותר בשוק. האם עליו לפנות לכל הבנקים האחרים כדי לבדוק זאת, בהנחה שאינו מכין כתבת עומק בנושא? ודאי שלא; הוא יכול לפרסם את הדברים בשם אומרם. ועכשיו נניח שעיתונאי מקבל מדוברות בתי המשפט תקציר של פסק דין; האם הוא חייב לקרוא בעצמו את כל המסמך, או שהוא רשאי לסמוך על המקצועיות והאמינות של הדוברות? ודאי שלא. אין שום דרך אחרת לעבוד בעולם מוצף מידע, הדורש מיידיות.

שלא יהיה צל צילו של ספק: אין בכך שום הצדקה לעבודה רשלנית, אין בכך שום הצדקה לעבירות על החוק (כגון לשון הרע או צנעת הפרט). הבעיה היא, שאגמון-גונן אינה עושה כל הבחנה בין הדברים. לשיטתה, "העיתונות היא הזירה הציבורית שבה מתאפשר שוק דעות יעיל. שוק שבו ידיעות תקשורתיות נקנות באמצעות ממון, מתוך מניעים זרים, הוא שוק דעות מסוכן, בעל פוטנציאל הרסני. הוא גם איננו שוק דעות חופשי ומשוכלל שבו התחרות בין הדעות והרעיונות השונים לבין עצמם היא שתוביל לחשיפת האמת. זהו שוק שבו לחזקים ולעשירים יתרון ברור על פני האחרים והם שמכתיבים את כותרת העיתון של מחר".

חותרת תחת יסודות השוק החופשי

על האמירות הללו יש לומר שני דברים:

• האחד: לא הוכח שמישהו קנה ידיעה בממון. לא הוכח שאמצעי תקשורת כלשהו קיבל תשלום תמורת ידיעה כלשהי. לכן, האמירה על "ידיעות תקשורתית [ש]נקנות באמצעות ממון", היא חסרת בסיס;

• השני: לשיטתה של אגמון-גונן, צריך גם להפסיק מסעי פרסום, כי אסור לתת לשטראוס-עלית ליהנות מכך שהיא גדולה בהרבה מאשר חברת כרמית, ואסור לתת לבנק לאומי ליהנות מכך שיש לו תקציב פרסום גדול בהרבה משל בנק אגוד. זוהי כמובן תפישה מופרכת, החותרת תחת יסודותיו של השוק החופשי.

על כל הדברים הללו הייתה חייבת אגמון-גונן לחשוב לפני שכתבה אותם (ואת חלקם - בגופן מודגש ונטוי), וזה מעבר לשאלה האם היא צודקת ברמה העובדתית. אם יש לה רעיונות ודעות החורגים מהנושא שבפניה - תיכבד ותכתוב מאמר בכתב-עת משפטי; אמירות כאלו לגיטימיות רק בפסקי דין עקרוניים של בית המשפט העליון.

פסק דין של בית משפט מחוזי מהווה תקדים ודבריה של אגמון-גונן מן הסתם עוד יצוטטו בכתבי טענות ואף בפסקי דין. גם זה חייב אותה בזהירות יתר, אך למרבה הצער הזהירות הייתה ממנה והלאה. בכך היא חוטאת בדיוק במה שייחסה לקאנווסט ורונן: רשלנות.