סרבן שלום? ממש לא

את יצחק שמיר אהבו לתאר, בעיקר בתקופת כהונתו, כסרבן שלום. טוביה צפיר חיקה אותו כאשר הוא מניח את כפות ידיו על עיניו ומצהיר שאינו רואה הזדמנות לשלום. אך מה לעשות, שהעובדות ההיסטוריות הפוכות.

ב-30.10.91 התכנסה ועידת מדריד - הפעם הראשונה בה הסכימה ישראל לחסות בינלאומית למו"מ בינה לבין שכנותיה והפעם הראשונה בה נוהל מו"מ עם הפלשתינים תוך עצימת עין מן העובדה שהם מייצגים את אש"ף. ראש הממשלה שהלך למדריד לא היה שמעון פרס וגם לא יצחק רבין; היה זה יצחק שמיר. נכון, הוא כמעט נגרר אליה בעל-כורחו, אך בסופו של דבר ישראל השתתפה בוועידה ויוצגה בידי שמיר עצמו (וגם בידי סגן שר החוץ הצעיר, בנימין נתניהו).

הפלשתינים היו חלק ממשלחת ירדן, ולכאורה נציגיהם היו תושבי יהודה ושומרון שלא היו קשורים לאש"ף: חיידר עבד א-שאפי, סעעב עריקאת ואחרים. בפועל, ידעו כולם שהללו מקבלים הוראות מיאסר ערפאת; שמיר עצמו אמר, שהוא לא יכול למנוע מהפלשתינים לשוחח בטלפון עם מי שירצו.

הוועידה עצמה הייתה אירוע טכסי בעיקרו, אך הוסכם בה על המתווה בו התנהלו שיחות השלום במזרח התיכון מאז ולהבא: ערוץ דו-צדדי בין ישראל לבין הפלשתינים וכל אחת משכנותיה, וערוץ רב-צדדי לדיון בשאלות איזוריות כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ומים. בדצמבר 1991 החלו השיחות המעשיות בוושינגטון, אך הן נפסקו לאחר שסיעות הימין פרשו מממשלת שמיר והביאו לנפילתה. בבחירות ביוני 1992 ניצח יצחק רבין ונסללה הדרך להסכמי אוסלו - שכמעט כולם יודו היום שהיו הרסניים.

השורה התחתונה: יצחק שמיר היה הראשון שהחל במו"מ כולל לשלום, ואף היה מוכן להידברות עקיפה עם אש"ף - כזו שלא נתנה לארגון הכרה ויוקרה (אותן קיבל באוסלו), אך איפשרה לצדדים לעלות לראשונה על ערוץ כזה. תהליך מדריד נכשל בשל סיבות פוליטיות ישראליות, ולא בגלל שמיר. התחליף לו היה תהליך אוסלו, וכולנו יודעים לאן הוא הוביל אותנו. לכן, יצחק שמיר לא היה סרבן שלום. רחוק מכך. הוא היה מוכן לעשות הרבה למען השלום, מבלי להתרפס ומבלי לוותר על אינטרסים חיוניים של ישראל - וזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רוב ראשי הממשלה שבאו אחריו.