אנטומיה של פוביה נושנה

שיירת העבדים המשוחררים שעשתה דרכה ממצרים אל כנען נעה בארץ מדברית שנחלקה כולה לממלכות. היא לא הייתה שיירה בשמים. אי-אפשר היה לה לרחף מעל לגבולות. היא לא הייתה ישות מטאפיזית, רעיון, אידיאה. היא הייתה עם, כדברי בלק בן ציפור "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" (במדבר כ',ה'), בנשיו ובאנשיו, בנעריו ובזקניו, בבקרו ובצאנו ובאמונתו.

בחירת העם הזה בחירות בארץ "אשר אראך", הייתה בחירה של אל-חזור. כנען הייתה ברירתו האחת. הוא לא רצה במלחמה. הוא בחר לנהל משא-ומתן עם הריבון ולקבל אישור מעבר. אדום, ממנה הייה מוכן לקנות מים בכסף, דחתה אותו בתקיפות מאיימת, "וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר, וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו"(במדבר כ',כ'-כ"א). הוא שלח גם מלאכים לסיחון מלך האמורי. "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר כ"א, כ"ב).

תשובת האמורי הייתה מלחמה, בה הובס. שיירת העבדים לא עמדה. בדרך אל ארץ ההבטחה היא אולצה להלחם עוד, הכתה את יעזר, את הבשן ואת מלכה עוג, "מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הַיּוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי" (יהושע י"ב, ד'), ענק בענקים ש "עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל... תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ" (דברים פרק ג',י"א).

מואב הודהמה. בתדהמה איבד מלכה בלק בן ציפור את היכולת לתקשר עם המציאות. החרדה גייסה את הפחד הטבעי שלו מפני צבא שהוכיח בעליל את יכולותיו בשדה הקרב, וגאתה במוחו לפוביה. הכלים בהם אומדים כוחו של היריב, בהם נערכים להתמודד איתו, בהם מתחבלים תחבולות רציונאליות, הושבתו. שיירת העבדים המשוחררים נדמתה בעיניו כמאגית, כחסינה מפני החרב, כמוגנת מן החץ, כפולשת מכוכב אחר בו אין שלטון לשום אליל מאלילי הארץ.

הוא זימן להתייעצות את זקני מדיין, שכנתו - אויבתו מימים, כפי שמעיד הכתוב, "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית ל"ו, ל"ה) שחברה ברצון, עכשיו כשגם היא הייתה מאוימת, לשונאה מתמול כדי לחלוק עימה את שלל תבוסתה המקווה של ישראל. הפתגם העממי, הבקי מאין כמוהו בהיסטוריה, לא הופתע מגילויים של שותפות שונאים מפוקפקת. "היינו דאמרי אינשי, כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא גדא" ( סנהדרין ק"ה, א'), חולדה וחתול שאין ביניהם שלום, חוגגים יחדיו על חלב טרפם חסר המזל. החרדה המדברת מגרונו של בלק העצימה בדרמטיות פואטית את המציאות מעבר לרציונאלי. "....עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה"( שם, ד').

בלק אינו מדבר בשמו בלבד. הוא מדבר בשם העם שקלט את חרדת מלכו ומפחד מפני הסמוי, הפך לדוברה של פוביית המלך. "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (שם). "בָּעֵת הַהִוא", אומר המדרש, משמעו,"לפי העת המליכוהו מואבים עליהם" (מדרש במדבר כ"ב). ברית כרותה לעולם בין העם הנכון לשנוא לאויבו הזר, לבין מנהיגו באותה עת. הפוביות מזינות זו את זו. בין כך ובין כך נמנים מואב ומדיין יחדיו להציל עצמם מאיום שלא נמצא לו עד אז שום תמרור אזהרה, בנשק בלתי קונבנציונאלי. בקללה. לא צבא ומצביא מול צבא ומצביא. מאגיה מול מאגיה. בלעם לבדו מול החוצנים כולם.

בכתב המינוי שהוא שולח לרב הקוסם פתורה, כותב בלק "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (שם,ה'-ו'). הפולש מעבר ליאור הסתנן לערבותיו. אין חפץ בסרגל חישוב. המסתננים הם לא אלף, לא רבבה, לא רבא רבבות. הם רבים עד כדי כך שהם מכסים את עין הארץ, את השמש. "עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (שם) אומר בלק. עָצוּם הוא המספר. עָצוּם הוא איום קיומי. "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה ... אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". או אכה בו או אגרשנו. היינו הך.

בלעם נענה. חרף המניעות שמנה, על-אף הכרתו כי כוחותיו המאגיים מוגבלים ואינם יכולים לעקור ברכה בקללה, הוא רוצה להיענות. לא היו פונים אליו לולי ידעו כי גם הוא חי "בָּעֵת הַהִוא", כי סוף דבר גדולי האינטלקטואלים חשודים במורך לב ונכנעים לעֵת הַהִוא, ויותר משהם פועלים עליה - היא פועלת עליהם. בלק יודע. רק חמורים אשר אינם מעלים על דעתם כי יוכו על סרבנותם, עומדים בשביל הצר של בָּעֵת הַהִוא ואינם נכנעים מיד לשלטון החרדה השונאת. הם לא מועילים. אוכף שלהם נכון לרוכבם. אם הרוכב שונא - חמור מוליכו למקום שהוא רוצה לילך שמה.

שונא הוא מי שבליבו לן דחף לסלק מן העולם מה שנראה בעיניו כאיום שהזמן לבדו לא ימתן ולא ישרש. שונא הוא מי שרואה עצמו כמי שהמשימה מוטלת עליו אישית. הכרתו יכולה לרסן אותו מפני שהיא מעידה לפניו כי אין לו כוח לבצע זממו, אבל הוא מסוכן לעולם, מפני שמרסניו יכולים לבגוד, מפני שהוא עלול להיטרף ולראות עצמו כמי שיש לו יכולת לעשות מה שעם ליבו.

סוף דבר, "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו". (מכות י', עמ' ב'). חופש הבחירה בין מה שהדעת אומרת ליצר לבין מה שהיצר אומר לדעת, כולל את החופש להמליך את היצר על הדעת. הדעת אומרת "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ג, כ"ג), והיצר גובר ובלעם הולך לקלל. הדעת אומרת, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּו..." ( שם כ"א), והפחד אומר כי ישראל הוא כלי מלא אשם וכיון שאין לו אלוהים יכולה מארה לכבות את חייו. הדעת אומרת, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם ט'), הוא קטן, זניח עד ששום אומה אינה מחשיבה אותו, והיצר רואה אותו כעצום וכל אומה אינה חדלה לחשוב את האימה שהוא מטיל עליה.

זה הסיפור הנושן. שיירת העבדים מופיעה כמירא'ז של מעצמה בישימון הלוהט, ובפטה מורגנה המדברית המתעתעת, היא כוח אדיר המאיים לכבוש את העולם. אדירי שררה ארצית נופלים קורבן למציאות מדומיינת, וכופים את השנאות הבלתי רציונליות שלהם על הרציונל של אומתם. פרעה גזר על הזכרים כי פחד שהם יתווספו על אויביו. פחד הזוי הפך לפוביה.

המן ראה יהודים בכל מקום, מפוזרים בכל מדינות העולם פיזור יזום כדי לשלוט מכל פזורה על גורל העולם. גם פחד זה היה הזוי. גם הוא הפך לפוביה. שנאתו של בלעם סימאה את עיניו שלו עד שהוא בגד בחוכמתו בגידה בלתי רציונאלית בתכלית. במה הועיל? פסוק אחד מנבואה שיצאה בל כורחו מפיו לעולם, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד, ה') הונצח מעל כל כותלי המזרח של בתי הכנסיות בעולם ומחריד מדי בוקר נשמתו התועה.