כאשר שרון נבחר, העם הבין שהוא ילחם באינטנסיביות בטרור יותר מאשר קודמו. זאת הייתה הסיבה העיקרית לבחירתו הראשונה אחרי כישלונות המשא-ומתן תחת אש של ממשלת ברק-שמאל.
היבחרותו השנייה, למרות הנרצחים הרבים במשמרתו, הייתה מאין הכרה רחבה שאין מנוס אלא להמשיך את המלחמה בטרור עד לניצחון (או לפחות להקטין את זה למימדים שאפשר לסבול) ואז כאשר יקום פרטנר שבאמת רוצה הסדר, להתפשר כפי שהתבטא ב'וויתורים כואבים'.
עמדה זאת היא חלק של מפת הדרכים והחזון של בוש; הפסקת הטרור (או מלחמה ממש בו על-ידי הרשות) קודם וכתנאי לוויתורים כואבים. היה גם קשה מאוד לאירופאים לערער על עמדה זאת המבטיחה מו"מ רציני עם ויתורים רציניים עבור הפסקת הטרור - אפילו לזמן קצוב.
סביר להניח שלמרות הסכם ג'נבה, ותרומות כסף רב מהאירופאים בהתערבות גסה בפוליטיקה שלנו, רוב גדול של העם היה מקבל זאת במיוחד אחרי כישלונו של ברק; מו"מ תחת אש שבו הוצע לערבים גירוש כל היהודים והחזרת כל 'השטחים שנכבשו ב 67' למעט השכונות הפנימיות של ירושלים.
כאשר הערבים בעשייתם דחו את מפת הדרכים - ולא הפסיקו את הטרור - שרון, והתקשורת במיוחד, דיברו על 'הוואקום' (החלל הריק); 'אין תהליך שלום ואם אנו לא נביא תוכנית אחרת העולם, בתמיכה מלאה של השמאל הישראלי, יכפה עלינו פתרון'. בהגיון כזה ברור שלא נשרוד. בתסריט זה תפקיד הערבים הוא קבוע; לסרב, להמשיך את הטרור, לטרפד כל תהליך שלום אקטיבי ולתת לישראל למצוא דרך להחיות אותו שאין בה אלא ויתורים תחת אש, חד צדדיים ללא ויתור מאף אחד - כולל הדרישות המקסימליות של הערבים, האירופאים והאמריקנים.
קשה לחשוב ששרון לא מבין זאת.
כעת כבולדוזר, ללא התייחסות למפלגתו, לשיטות הדמוקרטיות, לחבריו, הוא הופך את כל המערכת לביצוע הגירוש כאילו שהוא דין משמים. בדרך זו ובעזרת התקשורת, כבר לא מדברים הרבה על השלכות ההינתקות; ביטחון הנגב המערבי, פתיחת שערי עזה לשיבת המוני 'פליטים', חציית העם ומשמעויות קשות אחרות שסביר להניח שיחלישו אותנו. ובעיקר לא מדברים על היום שאחרי ויש סיבה לזאת. שרון לא יודע מה יהיה.
הוא מוליך אותנו לסימן שאלה ועל כך מוכן להרוס חייהם של אלפים מאיתנו! האם זאת היא הדרך של בעל אחריות שסביר להניח יביאנו לשקט או של איש מתוסכל ללא דרך מחושבת, ארוכת טווח?