יום אחד התווכחו ביניהם האיברים בגוף מי מהם הכי חשוב ומי מהם ראוי להיות המנהיג.
ראש (הממשלה) אמר: "אני שולט ומנהל את כל האיברים, אצלי המוח והפה והרי ידוע שחיים ומוות ביד הלשון (שאחראית על ההסברה). אצלי גם חושי הראייה, השמיעה והריח, כך שאני למעשה גם שר החוץ שמקשר בין הגוף לבין הסביבה. כמו-כן כל ההכנסות והחמצן נכנסים דרך הפה ואין כלכלה בלעדיו".
"טוב ויפה", אמרו הגפיים. "אבל בלעדינו אי אפשר להביא את ההחלטות אל הפועל, אנחנו אחראים על התחבורה ועל העבודה וגם מעניקים לגוף הגנה וביטחון וגם לנו יש חוש - חוש המישוש".
שמעו זאת האיברים הפנימיים ומחו "מי כמונו מייצגים את הגוף הרי הגוף זה אנחנו - מערכת העיכול מעבדת את המזון, הלב מפעיל את כל הגוף והריאות קולטות את החמצן.
וכך רבו חלקי הגוף ולא הצליחו להחליט מי הבוס.
הישבן, שהמתין עד שחבריו יסיימו, הציע את מועמדותו לתפקיד. שאר האיברים עצרו לרגע את הוויכוח ביניהם ופרצו בצחוק גדול: "אתה - מנהיג? מה פתאום? אילו כישורים יש לך להיות מנהיג"?
נעלב הישבן ואמר: "כך אתם מדברים? יהי כן, אני סוגר את השערים (של המדינה) ולא מפנה את האשפה מהגוף וכל בקשותיכם לא מעניינות לי את התחת".
וכך עשה - השבית הישבן את היציאות. ראשונה כאבה הבטן, אח"כ רעדו הידיים ונחלשו הרגליים, הראייה היטשטשה והמוח התבלבל. לא עזרה שום בקשה מהפה ושום צו מהמוח.
והריח, אוי הריח הנורא.
לבסוף כמובן נכנע הגוף, ועל סף התמוטטות כלכלית הסכימו כל האיברים לתת את הבכורה לישבן.
רק, לכאורה, לפי שעה
