שום ועדה איננה אדמירל

עכשיו יש שמחה ואין ששון. עכשיו אין כיבוש, אבל המושל בשטחים הוא צה"ל. עכשיו המאחזים נבנו כולם כחוק, אך בית המשפט העליון, שפסק כי יש לפנותם פסק בניגוד לחוק. עכשיו הבלבול הלאומי והבינלאומי מגיע לדרגת פארסה שהיא כבר לא מצחיקה. מה יעשה היועץ המשפטי שצריך להחליט אם הממשלה יכולה או לא יכולה, צריכה או לא צריכה, לאמץ את הדוח? יפסוק כי דוח טליה ששון שאימצה הממשלה ב2005 אומץ שלא כדין? הוא יצא מזה? שורה ארוכה של מצהירים סדרתיים יסתדרו גם עם השמחה וגם עם הששון, זה בכה וזה בכה, זה בשמאלו וזה בימינו, זה בכוסו כוס ישועות, וזה בכוסו כוס מרורים, אבל הממשלה האמונה על ניווט הספינה בים הריאלי, מה תוכל לעשות חוץ מאשר לטמון את ראשה שוב בחול של עוד ועדה, ולהתפלל כי זאת תמליץ לפניה, לממש את חובתה למשול על-פי דפוסים מקובלים בעולם שבע הניסיון, בו ממשלות הן גופים שנבחרו לקבל החלטות ולא סמכויות, שרואות את סיבת הסיבות של קיומן, בדחיית קבלת החלטות.

אין צורך בשעה זאת לקיים שוב דיון אידיאולוגי המתקיים אי שם בשמים בין הנשבעים להביא את ארץ ישראל המקראית כולה תחת כנפי הריבונות היהודית, לבין הנשבעים לוותר, בעידן הזה, וויתור של בינתיים על הרעיון המשיחי, ולהבטיח קיום בקהיליית העמים על בסיס של פשרה. הוויכוח האידיאולוגי הזה לא יוכרע לעולם. גם אם הרוב יקבל הכרעה מעשית לכאן או לכאן, גם אם הנסיבות תפסוקנה מה תהיה ההכרעה הלכה למעשה, אין כוח בעולם היכול לכבות את הנרות הבוערים במנורות של אנשי האמונה בצדקת דרכם. יוכרע לכאן, תבער עוד המנורה משם. תוכרע לשם, תבער עוד המנורה מכאן. אבל לקבל הכרעות מדיניות מעשיות, ככל שהכרעות אלה תלויות בהיתכנות הישראלית, מחוייבת ממשלה לקבל על עצמה.

אם המלצת ועדת לוי היא מצע למדיניות הממשלה, תכריע ותקבל. אין כיבוש. אין שתי מדינות לשני עמים. אין שטחים שהופקעו מכוח הכיבוש לצרכי ביטחון על-פי חוקי האמנות הבינלאומיות. אין שטחי אי ובי . יש סיפוח. ברור שיש לכך מחיר, אבל הממשלה תפרוט אותו בטרם תחליט לאמץ את הדוח, ואם תאמץ - משמע היא מוכנה לשלם את המחיר, בירושלים, ברמאללה, בניו-יורק ובהאג. ובאותה רוח, אם המלצת דוח ששון עדיין נובעת מעמדת הממשלה, אם היא תבטל את דוח לוי ותשוב למעשה לאשרר את הדוח שאישרה כבר, יש כיבוש. יש נאום בר-אילן עם שתי מדינות לשני עמים. יש מאחזים לא מאושרים או לא חוקיים. יש גושי התיישבות. אין סיפוח. מה שברור ונעלה מכל ספק הוא, כי אי-אפשר שעכשיו, ששני דוחות מונחות לפניה, תנהג כאילו מנהגו של עולם הוא - ועדות הסותרות זו את זו - ותישען על ועדה שלישית, שתוליד ללא שום ספק גם רביעית וגם חמישית ומהומה מסבכת, שלא יכולה להביא מרפא לשום חולי ולשום מצוקה.

ניווט על-פי שתי מפות

הבעיה הגדולה שמציבים לפנינו החיים היא כי הם תובעים הכרעות. הם מצייתים להן, פלוס מינוס, כשהן מתקבלות, אך הולכים למחוזות מטורפים כשאין החלטות בקיים כלל. החיים לא עומדים. האמת הזאת היא אוניברסאלית. ספינה החותרת בימים על-פי הרוחות והגלים עולה באורח בלתי נמנע על שרטונים, לא חשוב איזה. אם הקברניט שלה מנווט אותה על-פי שתי מפות, הוא הולך סחור סחור ולא יביא אותה לשום חוף וסוף דבר יגררו אותה לנמל עליו לא חלם, לא הוא ולא הנוסעים בספינתו. אין מקום לוועדות על גשר הפיקוד, אלא אם כן הן נקראות לברר הכול: עומקים, זרמים, תחזית מזג אוויר, גילוי אוניות מסתתרות השטות על נתיבי התנגשות, הכול חוץ מאשר כיוון, חוץ מאשר יעד, חוץ מאשר הגדרת משימות המסע. את אלה קובע המפקד, הוא וקציניו, הוא וסמלי מלחיו. מן האוניה שהופקדה בידו אי-אפשר לרדת. או משיטים אותה או טובעים איתה חלילה. כל מי שיודע שהים הוא אותו ים, מסתכן בחייו ובחיי כל מי שנמצא על הספינה עליה הופקד, אם הוא ממנה ועדה לכהן כאדמירל.

יהיה זה משונה אם לא טראגי אם הויכוח הציבורי, יתרכז עתה בבחינת ערכם הסגולי של חברי הוועדות הסותרות. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם עושים מלאכתם באמונה, לפחות באמונה שלהם. המשבחים על-פי דיגלם לא יוסיפו מידה על מידות חברי הוועדה, והמבקרים על-פי שלטי הדרכים שלהם לא יגרעו מידה ממידות האישים, שנקראו בשם לכהן בוועדה עתית כזו או אחרת. אך יהיה זה הוגן והגון לא להשאיר את ישראל כפותה בין ששון לבין שמחה. חגיגה כזאת, אף על-פי שיש לה כבר תזמורות רועשות, סופה מתפזרת בהכרח במפח ובקול בוכים. על כן, שובו קברניטים לגשר הפיקוד. טלו הגה בידיכם. נווטו. האחריות, כול האחריות כולה, רובצת עליכם. אין ועדה בעולם שתפרוק אותה מכתפיכם.