תקשורת - ושיח ציבורי ביטחוני

"יש גבול ליישום של שיטות הדמוקרטיה. אתה יכול לשאול את הנוסעים, באיזה מכונית הם אוהבים לנסוע, אבל אי-אפשר לשאול אותם אם ללחוץ על דוושת העצירה - כאשר סכנה של תאונה מאיימת". (ליאון טרוצקי)

"כל זמן שיש מעצמות ריבוניות וברשותן כוח גדול, המלחמה היא הכרחית". (אלברט אינשטיין)

שיח ציבורי - כן, שיח פרוע, לא אחראי, ללא הגבלה עצמית או תקשורתית, מסוכן לדמוקרטיה, לא פחות ממלחמה. נחישות הציבור, עמדתו, ביטחונו בהנהגה, שבאו לידי ביטוי דמוקרטי בהצבעה בקלפי, הם סימני הדרך של הדמוקרטיה המודרנית.

אפשר לומר מה שאתה חושב אבל רצוי שתעשה את מה שהממשלה הנבחרת החוקית מצווה עליך. נכון שנושא הביטחון - הוא בנפשנו וכל החלטה יש לה השלכות על חיי האזרחים, לרוב לא חיוביות במיוחד - אבל לפעמים נחוצות. כשאדם חש בסכנה מתקרבת לא תמיד עצימת עיניים או התכחשות למצב, הוא הפתרון האידיאלי. יותר חכם, לסלק סכנה ממשית כשהיא עדיין על "אש קטנה", מאשר לחכות להתפרצות מאסיבית של להבות.

האם יש מחלוקת ביטחונית?

כן, זה טוב לוויכוח ולהבנת הסכנה. זה חיובי - שהציבור מעורב בנושא, כך שכל החלטה שתתקבל לא תפתיע אותו במיוחד. אבל - אם דעת ההנהגה, לא תהיה תואמת, לחלק גדול מהציבור, זה עדיין לא פגיעה בדמוקרטיה ולא פגיעה בחופש הביטוי, ולא חבלה במשטר ובמיוחד לא ממאפיינים של דיקטטורה

משיחיות או חזון מעשי

נתניהו מואשם במשיחיות ע"י התקשורת המתנגדת לו. כבר אמרתי זאת בעבר שמנהיגים עם "ניצוץ משיחי" - הקימו את המדינה, חיזקו אותה והביאוה עד הלום. פרשנים ועיתונאים אוהבים להקצין מצבים וכל מי שלא הולך בתלם המחשבה שלהם, נוטה לפשיזם, לדיקטטורה וסכנה לציבור. הגיע הזמן, להתנער מגישה חד ממדית זו, גם דעות אחרות, קיצוניות ככל שיהיו, הן עדיין בגבולות הדמוקרטיה.

כאשר יאיר לפיד שרץ לכנסת עם אג'נדה פוליטית, מציג תקנון של מפלגתו, שהוא ללא כל ספק, תקנון סטליניסטי, המפאר את המנהיג היחיד, שלא ניתן להחליפו או לפטרו ל-10-15 שנים הקרובות, לא שמעתי ולא ראיתי את כל העיתונאים והמומחים, רצים לתקשורת לנגח אותו ולכנותו אנטי דמוקרטי, ודורשים שיח ציבורי פוליטי.

האם יש סכנה למלחמה איזורית?

לדעתי, בפירוש לא, מהסיבות הבאות:

• רוב מדינות ערב באיזור, מפחדות מאירן גרעינית לא פחות מישראל, למרות שלא יצהירו על כך בפומבי.

• אירן גרעינית תהפוך למנהיגת העולם המוסלמי הקיצוני, וארצות ערב חוששות מכך מאד.

• השפעת ארה"ב במזרח התיכון, למרות השינויים המתחוללים באיזור, עדיין חזקה ומשמעותית.

• סוריה - לא במצב של מלחמה.

• מצרים - עדיין בשיקום.

• סעודיה - מודאגת מגרעין אירני לא פחות מישראל.

• גם טורקיה אין לה עניין להצטרף.

חיזבאללה בלבנון, החמאס בעזה - בהחלט פוטנציאל לתגובה אירנית. אבל, גם הן מבינות היטב, שהפעם מה שהיה במלחמת לבנון השניה, היה הקדימון, למה שיקרה אם יצטרפו לתגובה.

נסראללה - עוד יתגעגע לדן חלוץ והנייה, יתגעגע לרמטכ"ל אשכנזי. וגם אם הם בכל זאת, יצטרפו לחגיגה האירנית, לנזק שצופה להם, יהיו השלכות כלכליות ופוליטיות קשות לשנים הבאות.

המסקנה: אין מלחמות יפות, אין החלטות קלות והתקשורת חייבת להיות אחראית כי יש לה חלק בייצוב דעת הקהל ויש לה גם אחריות לאומית. לדעת התקשורת, נתניהו "מחרחר מלחמה" - היתכן שהמתנגדים "מחרחרים לאסון" לאומי מדיני.

הערות והרהורים בענייני דיומא:

• "פשקוויל" הסופרים והאמנים שהועבר לנתניהו נגד התקיפה באירן, בתוספת "אולטימטום" לקבל תשובה עד יום ה', הופך את הפנייה למצחיקה על גבול הגיחוך.

• בהחלט ראוי שאמנים וסופרים ישתתפו בשיח ציבורי ביטחוני, אבל לתת "אולטימטום" לממשלה בנוסח הדרישה האולטימטיבית של המחאה החברתית, זה מוזיל את הפניה והופך הדרישה לבדיחה ספרותית.

• המכתב שכתבו האמנים והסופרים לטייסי צה"ל - לא לתקוף באירן, הוא בבחינת הסתה - לסירוב פקודה או הסתה למרד. יש הבדל מהותי בין פרסום מכתב כללי לפניה ישירה, כפי שמוסבר לעיל. אין לכך אח ורע בשום מדינה בעולם.