נהדר, בונים כאן! בבניין הגדול והקודר של דפוס ישראל, עליו השלום - ממש ליד גשר רידינג - ביליתי ימים רבים כשערכתי את בטאון המעשייה האוורירית, בשנות השבעים.
המחסנים הגדולים מסביבו - שריד מכוער לנמל תל אביב - היו אזור נטוש, ששימש לכל מיני מטרות. בימים שהייתי ללא מכונית, הלכתי מסוף רחוב הירקון דרך גלידה מונטנה, וחלפתי על פני אצטדיון המכבייה, שהזכיר לי נשכחות מימיי כאצן צעיר, שהתאמן תחת השגחתו של עמיצור שפירא הי"ד, מנרצחי המשחקים האולימפיים במינכן.
אהבתי מאוד לעמוד לא-הרחק מהדיֵק בחורף, ולצפות בגלים, הנשברים עליו ומתיזים לכל עבר. זוגות, שלא הכירו את המקום, והתבודדו שם, חטפו להפתעתם מטחי זלעפות של מי-ים, שגם הפריעום וגם הזיקו למכוניותיהם.
הלכתי בעקבות נכדיי והוריהם לבלות בנמל תל אביב, שהיה שוקק; ולכן, דל מדי במקומות חניה. המחסנים הגדולים נותרו, אך שינו צורה. הופתעתי לטובה, למרות שסבלתי מהחום, מהלחות ומהשמש הקופחת.
נמל תל אביב, שהוקם לפני 76 שנה, שוב שוקק; וזה נהדר. ועוד בונים שם בכל פינה.
חזרו בלי מדליות למרות שספורטאינו חזרו מהמשחקים האולימפיים בלונדון בלי מדליות, כמה מהם השיגו הישגים נכבדים, שלא היו כמותם בתולדות הספורט הישראלי.
מי שהתחרה בספורט, יודע שיש אפשרות אחרת פרט לניצחון. למשל - שבירת שיא אישי. מי שהתחרה יודע, שיש להתכונן להפסד, אם כי רצוי לא להיתקל בו. ואני מכיר זאת היטב. באמצע שנות השישים הייתי אצן, והתאמנתי, כאמור, תחת פיקוחו של עמיצור שפירא הי"ד - איש יקר, שעזר לעצב אותי.
התחריתי לא-מעט. ניצחתי רק מעט, וידעתי היטב את הרגשת ההפסד בתחרויות, ואת מפח-הנפש של אי-עלייה לגמר. השתדלתי להשתפר בהתמדה - עד שפציעתי סיימה למעשה את הקריירה שלי באיבה. תמיד אמרתי, שהתחרות האמיתית לא הייתה נגד שאר הרצים, אלא נגד עצמי: הכנה נכונה, זינוק טוב, ריכוז גבוה ולחימה עזה לאורך הדרך הקצרה אל חוט הגמר.
לכן, איני מבין מדוע היו צריכים ראשי הספורט הישראלי לעודד ציפיות מופרזות בציבור לגבי מדליות במשחקי לונדון; הרי גם לו היו הספורטאים במיטבם, התחרות נותנת הזדמנות גם למתחרים אחרים; וגם להם יש ימים טובים יותר.
נחמץ הלב לראות את הספורטאים, שלא השיגו מדליה, וצריכים להתנצל על כך. אף אחד לא התייחס להישגם האישי, אלא רק למדליה, שלא חזרה עמם ארצה. ולהזכירכם - עד תחילת שנות התשעים נראתה מדליה אולימפית כחלום באספמיה של ספורטאי ישראל, ואפילו השתתפות ישראלים בגמר אולימפי (כמו אסתר רוט-שחמורוב במינכן, 1972) הייתה הזיה. התירוץ הבולשביקי היה - "העיקר, ההשתתפות".
אני בעד ספורט לאלפים, אלא שבמשחקים האולימפיים ניתנת ההזדמנות רק לטובים ביותר - למצוינים - שבאלופים.
בניגוד למוצג על-ידי עיתונות הספורט, ספורט הינו עבודה קשה, סיזיפית ורצינית של מקצוען, המקריב המון למען מצוינותו. באתלטיקה קלה, בשחייה, בהתעמלות, בג'ודו ובעוד ענפים תחרותיים-אישיים אין מתרוצצים הכספים, שמדווחים עליהם בכדורגל, או בכדורסל. ספורטאי תחרותי עושה זאת על חשבונו, לרוב, ועל חשבון חייו הפרטיים. ספורט הישגי דורש דבקות במטרה ורצינות של מקצוען.
אין לנו הרבה מדליות לא בגלל שאנחנו עם קטן (עיינו במדליות של פינלנד, של הונגריה, של הולנד ושל עוד כמה עמים קטנים), אלא מפני שהתכונות הנדרשות מספורטאי הפוכות לנורמה הישראלית של חוסר-מקצועיות ושל פארטאץ'. יעל ארד, אריק זאבי, אלכס שטילוב, לי קורזיץ, נטע ריבקין ועוד כמה מבכירי ספורטאינו הינם היוצאים מן הכלל, המעידים על הכלל הישראלי. את הנורמה הישראלית מייצגים עסקני הספורט ועיתונות הספורט. לכן, יש לנו רק
מכבי תל אביב האחת והיחידה בכדורסל.
קורזיץ, זאבי, ריבקין ושטילוב היו ויהיו ספורטאים גדולים, רבי-הישגים גם בלי מדליות אולימפיות מלונדון. הם מייצגים את המקצוענות ואת הרוח הספורטיווית במיטבה. חבל שנקלעו למהומה לא-להם, שעוררה התאווה הישראלית למדליות בעידודים של עסקנים אפורים ותאבי מיקרופון, שהורסים יום-יום את הספורט בישראל.
דל רק כ-48 אחוזים מתלמידי התיכון בישראל זכאים לתעודת בגרות - דיווח "ישראל היום". למרות שמשרד החינוך מוריד בהתמדה את רמת הבחינות, והופכן לבדיחה, כדי לשפר את הסטטיסטיקה, רק פחות ממחצית התלמידים מצליחים להשיג תעודת בגרות. המסקנה - דרושה עוד הנחתה של רמת הבחינות, כדי להשביח את הסטטיסטיקה.
ובינתיים, רוב התואר הראשון באוניברסיטאות מוקדש לסגירת פער בין מה שהסטודנטים יודעים (ולמדו בתיכון, שמוקדש כמעט כולו להכנה לבגרות) לבין מה שפעם למדו בתיכון הישראלי.
פתאום - לפני שהקשתי על המקש 'שמוֹר' - הבנתי, שיש קשר בין הסעיף הקודם לבין הסעיף הזה - חוסר-מקצועיות כנורמה ישראלית, המכה בכל תחומי חיינו ובכל שכבות הציבור, ומונחל לדור הצעיר באמצעות שירותי השמרטף של מערכת החינוך הקלוקלת, שקמה עלינו לכלותנו.
פעם היינו עם סגולה, ובארצנו הפכנו בעזרת המדינה לעם של לא-מסוגלים.
הפתעה נכדי הפתיע אותי כשרצה להשתתף בסדנת נגרות. ליתר דיוק, כלתי אמרה, שהוא מעוניין. מעולם לא ראיתיו מתעמק - כמו נכדי השני - בעבודת כפיים. בספק רב ניווטתי אל הסדנה סוס ועגלה במושבה קדימה. ענבל, בעלת המקום, שרשמה אותו, קיבלה את פנינו במאור-פנים, והסבירה על מגוון צעצועי העץ, שאפשר לבנות בהדרכתה ובהדרכת אנשיה. הילד נכנס לאווירה, השתחרר, והרכיב לעצמו רובוט, וצבע אותו במו-ידיו. אחרים בנו את פגאסוס, מכוניות ואפילו משחק של הציפורים הזועמות.
"סוס ועגלה" הינו מקום ידידותי לא מפואר מדי, שמדבר אל ילדות ואל ילדים וגם להוריהם. אפילו סבים היו עם נכדי ואתי בסדנה, ושמחו לקחת חלק במלאכה. אחרי היצירה, הדריכה אותם ענבל בנבכי הנגרייה, ואפילו ההסבר הטכני עניין את נכדי.
נכדי הציע, שנביא בפעם הבאה גם את אחיו הצעיר, אך לדברי עופר, בעלה של ענבל, הסדנה מיועדת לילדים מגיל ארבע. יש למה לחכות. בדרך לביתי, החליט נכדי לשנות את תוכניות בילויו, ולחץ, שנבוא שוב למחרת לסוס ועגלה. למרות שהמקום אינו מפואר, הרעיון לקיים בו מסיבת יום-הולדת לחבריו הקרובים נראה מקורי מאוד וחורג מן ההמולה ומהרעש, האופייניים ("אין מסיבה בלי עוגה!").
פוטש "איני מכבד את החלטת העם", אמר הבולשביק יצחק בן-אהרן, אחרי שהעם זרק אותו ואת מפלגתו מהשלטון בשנת 1977.
כשבעים שנה שלט כאן השמאל, והביאנו מדחי אל דחי. יידרשו שבעים שנה, או מאה שלמה, במשרה מלאה, כדי לתקן את עוולותיו. כמה שתעקם את הקירות - נהג להגיד אבי - אם היסודות עקומים, יישאר הבית עקום.
המסקנה - עולם ישן מן היסוד נחריבה, למען טובתנו. כך עשו בצ'כיה ובשאר המדינות, שהרסו הבולשביקים.
ממאי 1977 ועד היום אין השמאל מתרגל לעובדה, שאינו שולט במדינה, שהוא מתיימר שהקימה, והוא חותר נגד החלטה ריבונית של העם להרחיקו לפינה שולית בירכתי הכנסת. הפעם מוביל את הפוטש ברעש אדיר נוני מוזס, המו"ל הדורסני של
ידיעות אחרונות, שלא עצר מעולם באדום. שום דבר אינו נבזה בעיני מוזס כדי להכות בביבי נתניהו - גם סיוע לאויב, או דמורליזציה.
איני מחסידי ממשלת נתניהו-ברק, ואני מבקרה בלי הרף בגין מדיניותה, המתעמרת בהתיישבות היהודים בארצם. לצערי, אין לי שום אינטרס כלכלי (כמו מוזס) להכות בה. בינתיים, נתניהו הוא ראש הממשלה הנבחר, גם אם למוזס זה אינו נראה, והוא רתום כגלגל שביעי למרכבתו של הפושע המורשע
אהוד אולמרט.
בא גד בסוף כתה י"א הפסקתי להתפעל מ
שמעון פרס המלהג - לפני כחמישים שנה, הבנתי את שטויותיו ואת המלל הריק, שהוא משתמש בו, כדי להונות את קהלו.
שמעתי אותו לא-מעט כשר ביטחון כושל למשעי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהייתי בכיר במעשייה האוורירית, ופרס היה אורח מכובד בה, שעינה את הסגל הבכיר של החברה בהרצאות ארוכות וחסרות-פשר.
הפוליטיקאי הכושל ("אני לוּזר?"), שלא הצליח להיבחר מעולם, מצא לעצמו גומחה מתאימה - משכן הנשיא. דוד בן-גוריון יצר את המשרה המיותרת (שעולה לנו הון תועפות), כדי לאפסן בה את יריבו המר, ד"ר חיים ויצמן, ודאג, שלא יהיו לו כל סמכויות. מאז נועד המוסד נשיאות לבני-בלי-יעל. אכן, מקום ראוי לשימון הראשון, שקיבלו בחסד, כיוון שרובי ריבלין בחר להימנע מלהתמודד נגדו.
אלא שאני טיפוס שלילי וחשדני. מאז כתה י"ב איני בוטח בחתרן הבלתי-נלאה, והיה ברור לי, שהוא ממשיך בחתרנותו. היהפוך כושי עורו?! והנה סיפרה בליל שבת איילה חסון, ששימון הראשון מהרהר באפשרות להתמודד, אחרי פרישתו מבטלת הנשיאות, על ראשות הממשלה. ולא הופתעתי.
הוא לא יוכל לשבת בביתו, וליהנות ממנעמי הבטלה, שתכפה עליו צמצום במתנות, בבילויים ובטיסות על חשבון אחרים - כהרגלו מימים ימימה.
וזאת ההזדמנות לחזור על הצעתי הישנה: לבחור את שימעוננו לנשיא לכל ימי חייו עם זכות להוריש את המשרה.
גיבורים שאלתי פעם את הסטודנטים כמה מדליות זהב אולימפיות יש לישראל? "אף אחת!" הייתה תשובתם השגויה.
יש לנו המון מדליות במשחקים האולימפיים לנכים, הסברתי; ואז עוד לא הייתי נכה מוסמך.
בתיכון היה לי מורה גידם לספרות ולתנ"ך. צבי נדיבי ע"ה עשה במלחמת הקוממיות סחר חליפין - תמורת ידו השמאלית ושעון-יד, שאיבד כחבלן בהגנה על בית הקק"ל ליד בית-דגן, קיבל צל"ש ממח"ט גבעתי. הדוגמה האישית של נדיבי הייתה נר לעיניי. במסגרת שיקומו, עבד החבלן הגידם כסוור בנמל תל אביב. לימים הפך למורה, ולבסוף היה מנהל מחלקת החינוך בעיריית נתניה.
איש יקר מאוד, שאני חב לו הרבה. כשנחה רוח שטות על נדיבי, הוא התחרה עמנו בהורדת-ידיים, והביס כל אחד מאתנו, וגם כמה יחד, כשהוא מעודדנו לא לרחם עליו. יד הנפץ, קראנו לו לאחר שחשנו את נחת זרועו.
עוד מעט תיכנס נבחרת ישראל לתחרויות במשחקים האולימפיים לנכים. הם גיבורים, שקורצו מהחומר הנכון של אלופים. אקווה שראש הממשלה יממש את הבטחתו, שהופעתם תסוקר באמצעי השידור הישראלים - כמו משחקי לונדון.
וזה מזכיר לי את הסיפור הנורא של לי קורזיץ על הופעתה במשחקי לונדון. קורזיץ סיפרה על מחלת דם קשה, שהיא לוקה בה, ונוטלת נגדה תרופות לכימותרפיה. אכן, ספורטאית אדירה ובחורה גדולה, וראויה שנאחל לה רפואה שלמה, בריאות ואושר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
