כל יועץ כלכלי מתחיל היה אומר את אותו הדבר. גם כשיש רזרבות, רצוי לשמור עליהן מכל משמר. לא, לא בגלל קמצנות חלילה. אלא בגלל הרצון לחסוך ל-"יום גשום". ליום, בו נראה כי נפלו השמים וכלו כל הקיצין. יום, בו באמת נזדקק לכסף.
ובכן, היום הזה הגיע. עליית מחירי הדלק למחיר חסר תקדים של 8.25 שקלים לליטר היא רק ההתחלה. הדבר יבוא לידי ביטוי גם בכל שאר המישורים. התוצרת תעלה יותר. ההיצע לא יעמוד למול הביקוש. משמעות עליית המחירים בצורה כה קיצונית (ובמיוחד לפני תקופת החגים הכה יקרה לאזרחי המדינה) הינה הכנסה של אוכלוסיות שלמות נוספות לתוך מעמד ה-"מסכנים". אלו שצריכים להדק את החגורה הכלכלית באופן קיצוני ולא יכולים להרשות לעצמם דבר. בעצם, אני בכלל לא נוגע בלב ליבו של העניין: כל אלו שעוד איכשהו החזיקו את הראש מעל המים, אך לא יותר. נראה שיוקר המחיה בישראל הכריע גם אותם.
ביום בו מחירי הדלק גואים ברמה כזו, היינו מצפים לראות התערבות של הממשלה. אולי הורדה של מס הבלו על הדלק. אולי פעולה כירורגית כלכלית אחרת. אך ביום כזה לממשלה אין דבר לומר זולת הנפה חסרת תכלית של הידיים לצדדים, כאומרת: 'רציתם צדק חברתי? כעת תשלמו על-כך'. על-כך אולי ניתן להאשים את הממשלה, אך בהיבט אחר לחלוטין: על-כך שהייתה מוכנה לנהל מדיניות בעלת מאפייני פופולריות זולה למול חבורה של צעירים אידיאליסטים, שטרם למדו על בשרם את מלאכת ניהול משק הבית ומלאכת ניהולם עצמם. אחרי הכל, הם רק סטודנטים. מה הם כבר מבינים?
חשוב להבין כי המושג "יוקר המחיה", וזה שנולד אחריו – "צדק חברתי" הם מושגים לא רלוונטיים למול הכלכלה העולמית. בימים בהם איומי המלחמה מאירן וממיצרי הורמוז משפיעים על עקומת מחירי הנפט העולמיים, בימים בהם האקלים לא מאפשר גידול תבואה ראויה למאכל אדם ובכלל – בימים בהם הביקוש עולה על ההיצע, אך טבעי שיעלו המחירים. מה שהיה אז – גם בהקשרי הנדל"ן הישראלי – לפני שנה, כש
דפני ליף תקעה יתד ראשון ברוטשילד, היה כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו מתמודדים עמו היום. אנחנו מיהרנו להקשיב לצעירה האידיאליסטית הזו ולחשוב לתומנו שהמשבר הכלכלי העולמי כבר חלף. שמה שקרה ביוון כ"כ רחוק מאיתנו. אז חשבנו שהמושג "יום גשום" רלוונטי שם, אך לא הבנו כמה נזדקק למושג הזה כעבור שנה, כשמצב הכלכלה העולמית רק ילך ויחמיר.
שתי אצבעות מאשימות שלא תטעו. בעיניי, פועלה של ליף וחבריה עשה רבות למען המדינה. הרבה חיובי יצא מכל המהלך הזה. בראש ובראשונה חוק חינוך חינם. אח"כ עוד כמה דברים שטרם הבשילו לכדי מוצר מוגמר. עם-זאת, חשוב להבין כי כשרוצים לגעת במארג כה עדין כמו הכלכלה הישראלית, עושים זאת בזהירות רבה. כאילו היה מדובר במוקש. כל שינוי בפינה אחת של השמיכה הכלכלית הצרה של ישראל ישפיע באופן מיידי בצד השני. אולי איפשרנו חוק חינוך חינם, אבל המחיר של זה היה לקחת את הפן החינוכי שניתן לחיילים בצה"ל. כי לקצץ חייבים. ואיפה יקצץ צבא העם, שצריך להיות מוכן למערכה כנגד אירן וכנגד זירות לחימה רבות נוספות (ואף טריות, דוגמאת סיני)?
דפני ליף וחבריה אולי מתיימרים לדרוש שינוי מקצה לקצה. אך הם אינם לוקחים על עצמם את האחריות על ההשלכות שיהיו לשינוי כזה. כי ככלות הכל, הם רק סטודנטים. חבר'ה צעירים ואידיאליסטים (לא לשווא ציינתי זאת כמה פעמים בשורות אלו...), שמאמינים – אולי אף בתום-לב – רק בטוב שיש לעולם הזה להציע לנו, מבלי להסתכל על הרע. אבל מי שמקבל את ההחלטות מוכרח להסתכל על שני הצדדים.
לכן, ביום זה, נותר לכוון שתי אצבעות מאשימות: האחת, כנגד דפני ליף וחבריה שעודדו את הממשלה לפעול בחוסר אחריות מוחלט כלפי מארג כה עדין כמו כלכלת המדינה. ממש סחטו אותם בדמות כינוסים המוניים מידי סוף-שבוע. והשנייה, כלפי ממשלת-ישראל שלא השכילה להסתכל על התמונה הרחבה, על הפן האופרטיבי-תפיסתי, שמעבר לדרישת האינסטנט של לכאורה נציגי העם החיים באוהלים. ועל מדיניות הפופולריות הזולה הזו אנו משלמים היום, ביום הגשום באמת, כשאין רזרבה שתאפשר קיצוץ במחירי הדלק הנובעים מהמצב העולמי, ולא – חלילה – מממשלת ישראל.
אחד הנגידים הטובים בעולם,
סטנלי פישר, זעק זאת לאורך כל השנה האחרונה. אך אף אחד לא טרח להקשיב לו. וכעת, כשמצב החובות הלאומיים שלנו כמעט משתווה לזה של מדינה כמו יוון, אין לנו ברירה אלא לאכול בשקט את התבשיל שבישלנו לעצמנו. בין היתר, הודות לליף ולחבריה. לכן, לא תמוה בכלל שהיא וחבריה (לפיד, למשל), שידעו לזעוק כ"כ יפה על "צדק חברתי" במהלך הקיץ האחרון שותקים כעת למול העלייה הגבוהה במחירי הדלק. איפה הדרישה ל-"צדק חברתי" כעת?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
