בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מעמד ישראל בעולם - סיכון אסטרטגי?
|
מדינה/חברה שלא טורחת יום-יום, בראש סדר העדיפויות שלה, להציג את אופייה האנושי והדמוקרטי, את ערכיה המוסריים, את חופש החשיבה ואת רב-גוניות הדעות של אזרחיה, לא צריכה להיות מופתעת אם היא מגלה יום אחד שאויביה השכילו לגרור אותה עד לסף דה-לגיטימציה בעמים ● הרהורים על מעמד מדינת ישראל בעולם
|
מחובתנו להרחיק הסטיגמות, להקטין החשדנות והדעות הקדומות ולגרום למחשבה שנייה בנוגע לישראל [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
בעידן בו התקשורת האלקטרונית מאפשרת למורה כפרי בטג'יקיסטן לקרוא שחיילי צה"ל אוכלים ילדים פלשתינים לארוחת בוקר, קיימת גם האפשרות להשמיע לו אמת אחרת. קיימת אפשרות להמחיש ישירות לכומר בכפר נורבגי את יחסנו לקדושת החיים - בניגוד למה שסיפרו לו. ולדוקטורנט בסורבון אפשר לספק מקורות מידע על הסכסוך הישראלי-ערבי, לפני שהוא מפרסם תזה מוטה וארסית בנושא | |
|
|
|
|
אולי גם לכם הזדמן לשמוע חברים החוזרים מחו"ל מדווחים בחצי עלבון ובחצי הפתעה ש"לא אוהבים אותנו בעולם!"; אולי אפילו התנסיתם בעצמכם בחוויה אישית מהסוג הנדון. רבים פוטרים עצמם מההלם שבגילוי התופעה על-ידי קבלת הדין, בנוסח: "נו מה לעשות? הגויים הרי תמיד שנאו אותנו". אצל מיטיבי חשיבה זה יכול לעלות לשלב מתקדם יותר, בנוסח: "הרי ברור שעם ראש ממשלה שאפילו סרקוזי ואובמה סולדים ממנו, ועם שר חוץ שדלתות רוב משרדי החוץ נעולות בפניו, זה לא יכול להיות אחרת! והאירופאים הצדקנים - הם מחזירים לנו על הטפות המוסר שעושים להם על השואה! והמיליונים שהערבים משקיעים בתעמולה...". רובנו מפסיקים את הניתוח השטחי הזה בשלב זה בערך, מחליטים שאין מה לעשות, ופולטים אמירה גאונית בנוסח: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". תמונה שונה באירופה בשות ה-60 מי שהיה באירופה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, זוכר מצב שונה בהרבה: אוטובוסים מלאי תיירים ישראלים (שלוש ארצות בשבוע), סטודנטים, אמנים רבים וסתם אוהבי תרבות זכו לקבלת פנים חמה ונכונות לסייע ברוב הארצות ומרוב שכבות העם. הגויים התעניינו ב"יהודים החדשים" והתפעלו מהישגיהם. לחלקם, היה זה שלב טבעי אחרי רגשות האשם שגרמו להם לחוש על זוועות השוואה. לצעירים יותר השתלבה האהדה באידיאלים על צדק, שוויון ואהבת אדם שהציפו אז את אירופה. היו גם אנשי רוח, עיתונאים ואנשי כמורה שהעזו להזכיר את תרומת היהדות לאנושות וכפרו באנטישמיות הויסרלית של הכנסייה. לדימוי הרענן והאופטימי הזה ברוב ארצות המערב, הייתה השפעה מוכחת על החלטות מדיניות, כלכליות וביטחוניות שממשלות לא התקשו לקבל לטובתנו. נדמה היה שהיחס הציבורי החיובי כלפינו הוא נכס מבוסס היטב. אך השנים הללו היו גם שנות הדקולוניזציה בעולם, שגרמה לשינויים מפליגים באינטרסים של מדינות, ובעיקר הציפו את אירופה במהגרים מאפריקה השחורה ומארצות האיסלאם. השינוי לרעה, והחסר בהסברה השיח הציבורי והאווירה בקמפוסים החלו להשתנות לרעה. אחרי מלחמת 67' וכיבוש השטחים גברה הביקורת שהושמעה על ישראל - בלחישה עדיין - גם אצל ידידינו הטובים. ישראל הרשמית לא הייתה ערה לשנוי המסתמן, גם כאשר הקהילות היהודיות החלו מביעות את חששותיהן בקול רם. במהפכת הסטודנטים של 1968 פרצו הדברים בגלוי: דוכני הסברה פלשתינים צצו בכל אירוע המוני, פעילים ערבים, יד ביד עם ארגוני השמאל, פעלו בכל עיר ושכונה, במסגדים ובמרכזי תרבות. דובר בגלוי על הישראלי הכובש, המתנשא, הכוחני, ה"נוהג באחרים כפי שנהגו בו בעבר"; והתקשורת, אשר נגררה בתחילה, הפכה עד מהרה למובילה. לא עוד חרטה על השואה מעל לכל ולא עוד "ישראל" כעם שזכה לצדק היסטורי. התהליכים הלכו וגברו עם השנים. צעירי שנות השישים היו למעצבי דעה וסירבו להסברים הפורמליים והמשיחיים שהנפקנו להם. ההסברה הישראלית נעשתה לרוב במשרדים המפוארים של משרדי החוץ, או בפני אולמות מלאים במוזמנים אוהדים. משם, כמובן, דלף אך מעט אל הציבור הרחב ששמע פחות ופחות את שהיה לנו להגיד. "התירו את דמה של ישראל" דעת הקהל היא מנוף אדיר בארצות המערב הנאור והדמוקרטי. היא מסוגלת לשנות אג'נדות ועמדות של פוליטיקאים, מדינאים ומפלגות, ולא צריך להכביר על כך מילים. מדינה/חברה שלא טורחת יום-יום, בראש סדר העדיפויות שלה, להציג את אופייה האנושי והדמוקרטי, את ערכיה המוסריים, את חופש החשיבה ואת רב-גוניות הדעות של אזרחיה, לא צריכה להיות מופתעת אם היא מגלה יום אחד שאויביה השכילו לגרור אותה עד לסף דה-לגיטימציה בעמים. אם כתובות "ישראל רוצחים", "ישראל נאצים", "החרימו את ישראל הפשיסטית", מתנוססות על קירות ערי בירה ואיש אינו מוחה, אם שגרירים, אמנים ואנשי רוח ישראלים אינם יכולים להתבטא בארצות אלה כי יש מי שמונע מהם זאת - סימן, חברים, שלא ביחסי ציבור אנו עוסקים אלא באיום קיומי. ידיד ישראלי אמיתי אמר לי לא מזמן בדאגה רבה: "אויביכם, בסיוע אזרחים שלנו שפשוט אינם מבינים את הנושא, התירו את דמה של ישראל ואת דמו של העם היהודי". הרציחות הראשונות של יהודים בצרפת הגיעו בערך באותה תקופה, וראשי המדינה גילו פתאום את "סכנת הדה-לגיטימציה" של ישראל. משפרים את המצב בעזרת התגייסות לאומית אז נכון שהישראלי הבודד אינו יכול למנוע את הסיבות שבגינן אירופאים, וגם אמריקנים, חושבים שהשתנינו ושאיננו ראויים עוד לאהדתם ולתמיכתם. הוא לא יכול אולי למנוע את שחיקת הדמוקרטיה, את הגזענות, הכוחנות והאלימות, ואת הטרגדיות הבלתי נמנעות של כיבוש בן עשרות שנים, ואת תופעות ההתחרדות של המדינה. הוא אינו יכול למנוע - אך הוא יכול להסביר, לשים בפרופורציה, להשוות לתופעות דומות בארצות נאורות אחרות. הוא יכול לדבר כאזרח מדינה אחת אל אזרח מדינה אחרת, על בסיס אישי ועם רגישויות אנושיות זהות. נכון שתמונת חייל חמוש המכה ילד פלשתיני היא קשה לעיכול לכל אחד, אך לפחות ניתן להציב אותה בהקשרה הנסבל, בשיחה בין בני אדם. בשיחה כזו אפשר להרחיק את הסטיגמות, להקטין את החשדנות ואת הדעות הקדומות ולגרום למחשבה שנייה. בעידן בו התקשורת האלקטרונית מאפשרת למורה כפרי בטג'יקיסטן לקרוא שחיילי צה"ל אוכלים ילדים פלשתינים לארוחת בוקר, קיימת גם האפשרות להשמיע לו אמת אחרת. קיימת אפשרות להמחיש ישירות לכומר בכפר נורבגי את יחסנו לקדושת החיים - בניגוד למה שסיפרו לו. ולדוקטורנט בסורבון אפשר לספק מקורות מידע על הסכסוך הישראלי-ערבי, לפני שהוא מפרסם תזה מוטה וארסית בנושא. כל זה מחייב, תחילה, חלוקת עבודה: שהממשלה תמשיך לעסוק במה שהיא אמורה לדעת לעשות - רק טוב יותר, והעם בישראל יתגייס לסייע. היום כבר נדרש יותר מפעילות ממשלתית. נדרשת התגייסות לאומית וגיוס העם היהודי בתפוצות. צריך להתקרב אל לב דעת הקהל המערבית באמצעות אלה המצויים בתוכה ואלה שילמדו לתקשר איתה, באופן פרטני וקבוצתי. לא צריך לספק דוקטרינות הסברה רשמיות. דווקא רב-גוניות ההסברים היא יתרון, ואזרחי העולם יידעו להעריך זאת. צריך להעיר את הישראלים, לתת להם מידע, ליצור את המסגרת ולהניח להם לעשות את המלאכה כי מדובר בחיים שלהם! הדימוי שלנו בקרב העמים הוא לא בעיה של מבוכה, אי-נוחות או עלבון. הוא בעיה של סכנה אסטרטגית קיומית. עם אירן אפשר להתמודד כאשר יש לצדנו ידידים אמיתיים. גם בפורומים בינלאומיים, בהם אנו "מוקצים", יהיה לנו נוח יותר לצד יותר ידידים. כך גם בכל תחום חיוני אחר. אם נישאר בודדים ומנודים - כפי שזה מצטייר היום - אכן דמנו יותר.
|
תאריך:
|
05/09/2012
|
|
|
עודכן:
|
13/09/2012
|
|
יוסי קדרון
|
מעמד ישראל בעולם - סיכון אסטרטגי?
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
Gilead
|
6/09/12 06:01
|
|
2
|
|
אחי בנימין
|
7/09/12 04:48
|
|
3
|
|
עליביביו40הציונים
|
7/09/12 15:52
|
|
4
|
|
גדעון אמיר
|
9/09/12 08:13
|
|
5
|
|
דורון 777
|
9/09/12 08:19
|
|
לקרוא ולא להאמין: בעיני שופטים בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, אין כל הבדל, ממש כך, בין העולים היהודים, בני דת משה, מאתיופיה, לבין המסתננים המוסלמים, בני דת מוחמד, מסודן ומאריתריאה. אם זה לא היה איום ונורא, זה יכול היה להיות משעשע. לגלות שבבית המשפט העליון יושבים שופטים, שאינם מבינים את ההבדל בין אלה לאלה.
|
|
|
שעת בוקר מוקדמת. שני אנשים לבושים אזרחית, הולמים באגרופים על דלתה של דירה בבניין ישן. בדירה מתגורר האזרח י.ק., משפטן בהשכלתו, רווק בשנות הארבעים, ללא ילדים ופובליציסט לעת מצוא. י.ק. מבקש מהאנשים להציג צו חיפוש, אבל האנשים בעלי התספורת הצבאית מאיימים לפרוץ את הדלת אם לא יפתח את הדלת. י.ק. פותח בפחד בפניהם את הדלת והאנשים מסתערים פנימה.
|
|
|
הממונים לשרים בממשלת ישראל, מן הראוי שיידעו חשבון. אנחנו לא חולמים שהם יידעו משהו על המקצוע שלשמו התמנו לשרים; שר הבריאות (אצלנו אין) לא חייב להיות רופא, שר התמ"ת לא צריך להבין בתעשיה ושר התשתיות לא צריך להיות מהנדס, העיקר שיהיה במפלגה הנכונה. אבל לא פעם, הבורות של שר מסוים זועקת לשמיים מכיוון שאחרי הכל הוא שר שמקבל משכורת מהמדינה, מכונית, מזכירות, יועצים ופקידים מכל סוג. בעת צרה הוא יכול גם להתייעץ עם יועציו, לקרוא חומר ולהתעמק בעניין כדי שבורותו לא תיחשף. אחרי הכל, הוא מנהל תקציב, אז כדאי שיידע חשבון.
|
|
|
רבני היהדות החרדית מכל קצוות העולם יוצאים בקמפיין של "כלל ישראל – הצלת הדורות", למלחמת חורמה נגד השימוש החמור באינטרנט העושה שמות בנפשות ישראל. האינטרנט וכל פגעי הטכנולוגיה המציפים אותנו עד לבלתי זכור מה היה פעם... ולשם כך נערך כינוס ענק במנצ'סטר ובימים הבאים צפויים להיערך עוד כנסים ברחבי אירופה.
|
|
|
בפרשת "כי תבוא" משה מצווה על העם לערוך, עם כניסתם לארץ, טקס "השבעה" הדומה לטקס אותו עורכים לחיילי צה"ל הנכנסים לשירות. במעמד רב-רושם יעמדו שישה שבטים על הר הברכה, הלא הוא הר גריזים, ואילו ששת השבטים הנוספים על הר הקללה, הלא הוא הר עיבל. בתווך, בין שני ההרים, יעמדו זקני הלוויים ויכריזו על שנים-עשר משפטי ברכה וקללה וכל העם יענה "אמן" לאחר כל אחד מהם.
|
|
|
|
|
|
איציק וולף
בימים שבהם טוענים רבנים כי ישנה הגנה מיסטית-רוחנית שהיא בלבד זו ששומרת על עם ישראל מפני אויביו כדאי לעיין בפסוקי קריעת ים סוף - שעל-פי המסורת אירעה בשביעי של פסח - ולראות שאפילו רי...
|
|
|
דרור אידר
האנטישמיות הגואה באוניברסיטאות בארה"ב ביחד עם המלחמה המתמשכת, גורמים לפקפוקים בצדקת הדרך מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
|
|
|
רון בריימן
האשמת נתניהו כאילו הוא זה שמונע עסקה, היא עלילה מרושעת המופצת על-ידי מתנגדי נתניהו אשר שכחו מי האויב אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
|
|
|
יאיר נבות
בימים הקרובים ייחלו להגיע לאוקראינה, דרך פולין, מערכות הנשק והתחמושת שאושרו במסגרת חבילת הסיוע הצבאית, ובראשן טילי ה"פטריוט" - זה עדיין לא צפוי לאפשר לצבא האוקראיני להוציא לפועל מה...
|
|
|
מתן גולדבלט
מצד אחד, התביעה בבית הדין תשאף לפעול ככל האפשר בשיתוף פעולה עם הרשויות במדינה כדי שימלאו את חובתן (וכך ליישם את עקרון המשלימות). מצד שני ובמקביל, התביעה בבית הדין תישאר ערה לסמכותה...
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|