חפשו את "המקור" בחינוך: לא צריך את פינלנד

פייסבוק, פייסבוק ועוד פעם פייסבוק. כמה מדברים על הפייסבוק. לא מזמן נער התאבד מהקנטות-פייסבוק, ואני שואל למה מדברים על הפייסבוק. מדברים על הפייסבוק, כי לא מדברים על עצמנו. לדבר על עצמנו זה קשה, אז גם פה, בורחים החוצה, פעם מדינת פינלנד, פעם מדינת אמריקה - וכעת, מדינת הפייסבוק.

שמעון פרס אמר פעם שאי-אפשר להרוס את תשתית הטרור של הערבים, כי התשתית היא בלב. אם נניח שאין פייסבוק, אז נדבר על הלב. חינוך הוא בראשיתו של דבר חינוך לאהבה: התשוקה לחנך, והחינוך איננו קיים אלא בהדרכה ובהכוונה. מי שלא מחנך לאהבה, בהגדרה, שהיא התשוקה לעשות, ימצא את עצמו בתוך ג'ונגל חברתי, שבו יש הכל, חוץ מאהבה, מוסר וחינוך לסובלנות: גם העלבות אלקטרוניות - עד כדי התאבדות.

נערים מתאבדים מהקנטות בפייסבוק, כי כנראה לא לימדו את המקניטים הרבה, חוץ מלהשתמש בפייסבוק, הישגים, כמה חוגים, שלטוטים מהירים בשלט/איי-פון/איי-פד, ועוד "איי" שרק יתחלפו כל הזמן. לא לימדו סולידאריות, ומי שלא מחנך לאהבה - משאיר ואקום, ולוואקום הזה נכנס כל דבר: "בור ריק שאין בו מים - נחשים ועקרבים יש בו", כתבו חכמינו. הנה זה מגיע. לא, אני לא דתי. אני "חידתי". חילוני-דתי, שעבור כמה הוא חידה, כי תמיד חייבים הגדרה, שלמד בחינוך חילוני, ויום אחד החליט שהוא לומד עוד כמה דברים, מה נכון ומה לא. את החינוך המעולה קיבלתי בבית: אהבה בלי לחץ להישגים, כבוד ומוסר. והישגים הגיעו, כי את כל השאר אפשר ללמוד אחר-כך.

התשובה לא אצל פינלנד, התשובה אצלנו: משרד החינוך אוהב סטטיסטיקה, כי על אהבת החינוך אין מה לדבר. רוצים סטטיסטיקה? קבלו: משנת 1996 גרף האלימות בקרב בני נוער (במוסדות חינוך ובכלל) רק עולה, אז תשאלו את עצמכם מה קרה משנת 1996? מבול אלקטרוני שטף אותנו - ואנחנו לא התכוננו אליו. מי שחושב שאני בא לקונן על הטכנולוגיה, שימנע מעצמו את הטוקבק הבא.

וזה הסוד: נוצר אקלים חדש - מהיר, תזזיתי, נטול קשב, חסר ריכוז, לא מביט ימינה או שמאלה, אולי יש איזה מישהו שזקוק לעזרה, איש מבוגר עם סלי קניות, איזה ילד במצוקה, שהופך עוד קורבן, ושר החינוך מנופף באופק חדש - כנראה שלו. העולם החדש (או העידן החדש), המודרני, הפתיע אותנו. פתאום התחלנו רק להתפלא במקום להבין. יש רק תגובות לחידושים, הרבה רייטינג של העלבות, השמצות, תחרות, אבל אף אחד "במערכת", לא הבין שלא צריך להגיב, אלא להתארגן מחדש, זה האופק החדש. והאקלים הזה יצר תרבות חדשה.

ועכשיו, נחזור לפינלנד: המקור הוא בתרבות. ואפשר גם לומר שתמיד היו דברים כאלו, וזה נכון, אבל גם אפשר לתקן. כל הזמן. נקודת המפתח היא להפסיק להאשים את "משרד החינוך", כי הוא בכלל פוליטי, ומערכת החינוך היא בבטן שלנו, כל אחד הוא שר החינוך. כל השאר זה כיסאות, תקציבים, טקסים וציונים.

רוב המורים הן מורות. מדוע? לחזור הביתה מוקדם. נחמד. שם מתחיל הסיפור של מערכת החינוך, ושם הוא גם נגמר. הזכות להיות מורה - היא זכות. מבחינת "מערכת החינוך", שם מתחיל כל הסיפור. מי שרוצה לחזור מוקדם הביתה, יצטרך להוכיח למה הוא רוצה להיות מורה: הסינון הערכי חייב להתחיל במקום שבו מתעקשים לא לשנות את שם המשרד שמתעסק הכי פחות בחינוך: טרמינולוגיית המשרד מדברת בעיקר על טכניקה. תקציב, כמות ילדים בכיתה, יום לימודים ארוך, ללמוד את שירי מחמוד דרוויש כן או לא, סיורים לחברון לא או כן, שירת התקווה, חינוך חינם, דיונים על תלבושת אחידה.

לשר החינוך אין תלבושת אחידה של תפישה חינוכית-מוסרית, אז מה זה חשוב אם לילדים יהיה? אין בכך לומר כי זה לא חשוב, לדעתי חשוב בהחלט, אולם באמת איש פוליטי שנקלע לפוליטיקה הישראלית הבוטה, הצעקנית, יכול להגשים שליחות שמעולם לא שלח אליה את עצמו? אפלטון טען כי באווירה של שוויון וחירות, הצידוק המסורתי של עניין הסמכות הולך ומאבד מתוקפו, אמות המידה המוסריות נהפכות על-פיהן, והדחף הגחמני תופס את מקומו של השיקול ההגיוני. התוצאה היא ש"האיש הדמוקרטי" חי את חייו כשהוא מתמכר ללא אבחנה להלכי רוחו המתחלפים ועוברים מקיצוניות אחת לאחרת. מדובר פה על תשתית שלמה של חינוך, הבנה של תקופה, ואף חוק נגד אלכוהול לא יעזור, כי זה לא שם בכלל.

אז מי שרוצה להיות מורה יצטרך להסביר, בכתב, בעומק, במוסר, באהבה - למה הוא רוצה להיות מורה? את משרד החינוך זה לא מעניין. אולי כן לחינוך חינם, אבל לא לאהבת חינם. מורה שלא אוהב את עבודתו, אפילו אם היא בחינם, אפילו אם שכרו נמוך - לא יכול להיות מורה, הוא לא יכול לקחת אחריות על תלמיד אחד אפילו - ומפה די ברור שלא על ארבעים. אז הדיונים הריקים והפופוליסטים על "כמה תלמידים יש בכיתה", יצטרכו להתחלף לאיזה תלמידים יש בכיתה - כי כל הילדים טובים, כל ילד הוא "טבולה ראסה", הוא בא עם ואקום, טרי, רענן, תמים, ולוואקום הזה רוב המורים לא נכנסים, וחשוב יותר מה מלמדים אותם, ופחות כמה מלמדים אותם, כי את כל העסק הזה של הבגרות אפשר לתקן בשנה אחת של מכינה, אבל את תיקון החברה אי-אפשר לתקן באף חוק של בית המחוקקים.

אז מערכת החינוך לא מחנכת, אבל מבקשת הישגים, מן סם להקהיית המחשבה - לא של חינוך. היא מתפארת באחוזי תעודות הבגרות של התלמידים, אולם לא מתביישת באחוזי הפשיעה. פשיעה זה לא רצח. המילה פשיעה צריכה לעבור הגדרה מחדש, כי קרה פה משהו חדש: פשיעה היא פשיעה מוסרית, היא סגנון חדש שפרץ לפה לא מזמן, היא ילד שמעז לקלל מורה, ואימאבא רק מגוננים ורק נגררים לרצונות מפתיעים של הילדים, סגנון שתוצאתו מדבר אחד בלבד - אובדן הסמכות: סמכות הורית, אבודים בעצמם, סמכות מורית, לא מאמינים בעצמם, סמכות של דור שלם של מבוגרים, שנאלץ להתעלם מתורה שלמה של מוסר וכבוד, כדי להצליח להשתלב עם הילדים, ולא הפוך, לא להעז ללמד את הילד הגאון, כי יש הכל ב"גוגל", ואם לא אבא ואימא יכעסו. זה יגרום להם להביט על עצמם: שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אימך. לא צריך לחזור בתשובה בשביל זה, צריך לחזור עם תשובה, לשאלה: מה התפקיד של ההורים? מה מניע אתכם, מורות ומורים?

ואם אתם חושבים שהצלחנו לחנך בלי לחנך, אז תגידו לי על איזו סטטיסטיקה אתם מביטים, כי לתחושה אין סטטיסטיקה, לשליחות של מורה אין אף ציון שיורה על כך. בפינלנד תואר מחנך הוא אחד הפופולריים, פה זה ברירת מחדל. חינוך בא מאהבה. אהבה של דרך (החינוך) יוצרת דרך של אהבה. חינוך לסולידאריות היה אולי מציל את מתאבדי הפייסבוק.

בשנת 2009, התבטא ראש הממשלה בנוגע למצב החינוך ואמר כי "אנחנו בצרות". תגובה אחת של "אמא לילדה קטנה", מיצתה את העניין:

• "זה בגלל תרבות הערסית שהפכה להיות מיינסטרים:
  
  ...פתאום לדבר בגסות זה מיינסטרים... להיות 'חנון' זה בושה, לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה קלאסית, לראות אופרה, להתעניין בתרבויות שונות, היסטוריה ואקולוגיה הפך להיות משהו גס ושונה בנוף הלבנטיני. ההורים שאלה הדברים שחשובים להם דואגים ומשלמים שילדיהם ילמדו במקומות שלהיות חכם, חרשן עם תאווה לידע והרבה מוטיבציה זה גם מגניב! האצבע המאשימה אמורה להיות מופנית להורים עם סדר עדיפויות מעוות שאצלם כל מיני מותגים, פלאפונים ובילויים (גם לילדים) במקום חינוך, בנוסף בבתים שלא תראו ספרים נדיר שגם הילדים יקראו ספרים וכך בהתאם יהיה העתיד שלהם".

אז שנייה לפני שרצים לעוד רפורמה נוסח פינלנד, חפשו את "המקור" - אצלנו.

סבתא שלי, שרק ידעה לחתום את שמה, באה עם מטען חינוכי ומוסרי כזה גדול שמספיק לכמה דורות. עד שבאנו, והחלטנו שזה מיושן וזרקנו לפח.

אגב, היא לא באה מפינלנד.