שעתה הקשה של התקשורת הישראלית

סיפור יהודי קצר: שני חנוונים חסרי פרנסה ואומללים יושבים על שרפרפים ליד חנויות המכולת שלהם הצמודות זו אל זו. קליינטים אין מזה ימים רבים. החובות לספקים תופחים השמיימה ואין מושיע. אין תמה שאחד החנוונים יושב ובוכה בכי תמרורים. השני דווקא צוחק בקול הנשמע למרחקים. שני עניים מרודים, אחד צוחק ואחד בוכה. שואל החנווני הבוכה כשדמעות נגרות על פניו: על מה ולמה אתה צוחק? הרי פרוטה לא מצאה את דרכה אל כיסך הריק מזה ימים? החנווני הצוחק משיב ללא רתע: אני נהנה מזה שאתה בוכה! וזו תמצית התהליך שבו עברה התקשורת הישראלית. היו שצחקו וליטפו את כרסם בנפול מתחרים, באיומים על סגירת עיתונים או ערוצי טלוויזיה. המאכלת הגיעה אליהם ומכלה כל חלקה טובה.

מומחים לתקשורת יטענו שאלה כללי המשחק בעולם תחרותי וטכנולוגי כפי שלא היה מעולם. האינטרנט גם הוא תרם את חלקו הגדול למשבר הנוכחי. הזמינות שלו ככלי תקשורת, הרב-גוניות שלו, כך טוענים המומחים, הם אשר פגעו קשות בתקשורת הישראלית. כמובן גם המשבר הכלכלי תרם גם הוא את חלקו. ישנם המנסים להתנחם בעובדה שבכל העולם התקשורת נמצאת במשבר. זו קביעה גורפת ולאו-דווקא מדויקת לחלוטין. בשורות הבאות יעשה ניסיון להצביע על זווית ראייה אחרת למשבר המסוכן הזה.

שנים שהתקשורת הישראלית התיישרה לפי הקו הצהוב ולאו-דווקא לפי היעוד שלה. כלי התקשורת נרכשו על-ידי בעלי הון אשר עניינם היחידי היה להרוויח כסף רב או לקנות השפעה פוליטית. את מהות התקשורת הם שכחו מזמן. "אופיום להמונים" הייתה הסיסמה השלטת עד עצם היום הזה. בידור קל, ריאליטי מזהם, סנסציות נמוכות ותוכניות מציצניות המלבות את היצר הבהמי של האנשים. הכל למען כסף ומהר. עיתונות במשמעותה האמיתית נשכחה על-ידי רבים מבין העיתונאים והעורכים. ודאי וודאי על-ידי הבעלים. תככים בצמרת, מעורבות פוליטית בלתי נסבלת, לחצים של מיני פוליטרוקים לענייני תקשורת שמונו כדי לפקח על התכנים, כל אלה הפכו להיות לאג'נדה של התקשורת הישראלית. מעטים העיתונאים שראו בשליחותם שליחות עליונה. נכון שקשה לדבוק בעקרונות כאשר הבטן ריקה והפרנסה בסכנה, אך יחד עם זאת, אין מנוס מכך שגם העיתונאים יעשו חשבון נפש מעמיק.

מניפסטים פוליטיים

מה ששבר את גב הגמל הייתה הכניסה לשוק של עיתונים המחולקים, חינם אין כסף, בפינות הרחוב, בתחנות הסעה, ברכבת וליד חנויות כלבו. אלה אינם עיתונים במלוא מובן המילה אלא מניפסטים פוליטיים שנועדו להשיג מטרות פוליטיות מוגדרות. עיתונאים תאבי בצע כסף התמסרו בקלות ומכרו את עקרונותיהם עבור כסף רב שהם מקבלים. גם אם יכחישו זאת אלף פעמים, עדיין העובדות תישארנה עובדות.

ישנם עיתונאים רבים הראויים בהחלט להערכה רבה בגלל עבודתם החשובה. לדאבון הלב, אלה הולכים ומתמעטים. מי שמביט בעיתונים אינו יכול שלא לחוש שהוא מחזיק ביד אלבום תמונות. מעט שורות, כותרות זועקות, צבע דוקר עיניים. זהו המתכון. המדורים האמורים להעמיק הולכים ומצטמצמים. מאמר העובר 400-500 מילים לא יפורסם. אין מקום לכתיבה יותר מעמיקה כי חייבים למכור פרסומות או חלומות. מי שקונה עיתון בסוף שבוע בעצם קונה ערימה של פרסומת. בערוצי הטלוויזיה המצב עוד יותר קשה. כל שנייה מחושבת כסף. כל תוכנית נבנית על-פי סקר שוק ומה מידת תרומתה למכירת הפרסומות הממלאות את קופת הבעלים.

וישנו עוד פן שראוי לשים לב אליו. התקשורת הישראלית נתפסת עד היום כמייצגת את השמאל. אין שטות גדולה מזו, אך שטיפת המוח של שנים רבות נותנת את אותותיה. האלקטורט הישראלי זז ימינה בצורה משמעותית ביותר. הציבור "מעניש" עתה את מי שמזוהים, בעיניו, עם אויבי ישראל המושבעים. קיראו פעם תגובות של הציבור הרחב באתרים של המאמרים המקוונים ותיווכחו עד לאן הגענו. השנאה היוקדת כלפי התקשורת בכללותה, תופסת מקום מרכזי בשיח הבין אישי המתנהל כיום בתקשורת. התיעוב כלפי העיתונאים הוא כה גדול עד כדי אימה. שימו לב היכן נמצאים העיתונאים בדירוג המקצועות ביחס הציבור אליהם. מי ששונא עיתונאים לא יקנה עיתונים או לא יצפה בערוצי הטלוויזיה, ודאי לא יצפה בתוכניות הסותרות את דעתו. הרייטינג ירד, המפרסמים לא יפרסמו, וכך התוכניות ירדו מהמסך.

מי שלא לוקח בחשבון את כל השינויים הללו, טועה טעות מרה. ועדיין לא אמרנו שמי ששונא עיתונאים, שונא דמוקרטיה וככאלה ישנם רבים מאוד, אולי אפילו הרוב. אך מי מתייחס לכך כאשר הכסף הוא החשוב!

יש לקוות שהמשבר הזה יחלוף והתקשורת תחזור אל תפקידה הכה חשוב. אסור להיכנע להזויים. יש לקרוא לבעלי אמצעים שעדיין נותרו בהם מוסר, יושר ודאגה לאזרחי המדינה ועתידם, להתגייס למען הצלת התקשורת. יש לקוות שעדיין ישנם כאלה והם ירימו את הכפפה. לתרום לחברה זו מצווה גדולה.