בין מגרון לדוח לוי - נתניהו סוגר שנה

בגליון השבת מן ה- 7.9.12 של מוספשבוע, מעריב, תופס את השער דיוקנו של צחי הנגבי, ומתחתיו כותרת ענק "מסמך הנגבי". את הנגבי, ששב והתנחל לא מזמן בחיקו החם של הליכוד, מתארת בעלת הכתבה, מזל מועלם, כאחד האנשים המקורבים ביותר לנתניהו, אשר בעצם היה כזה גם כשהשתייך עדיין לצמרת של מפלגת קדימה. בכתבה גופא מתגלה הנגבי כהתגלמות המושלמת של ה'ליכודניקיות', ובתוכה הזדהות דביקה עם המנהיג, נתניהו. וכאלו העבר נמחק ולא היה, הנגבי שופט עכשיו בקור רוח את קדימה ואת מנהיגתה בעבר ומנהיגה בהווה. הוא בעצמו מרחף לו מלמעלה ומרעיף את לקחיו מתוך איזה ריחוק אולימפי.

אין לי אישית שמץ של דבר נגד הנגבי, ולחלוטין אינני רוצה להתייחס לתיקיו הפליליים. זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי. מה שמקומם במעבר הזה של הנגבי ממפלגת האופוזיציה הראשית למפלגת השלטון, זו האלגנטיות החלקה, אם לא החלקלקה, שבה מקבל הציבור את קפיצת הראש הזאת.

תזכורת: היה הייתה בגידה מבישה של אריאל שרון, ראש הממשלה וראש הליכוד, בערכים המקודשים ביותר של המפלגה, בדרך בה הלכו הוא וחבריו עשרות שנים, במפלגה גופה, והעיקר - בציבור שמסר בידי הליכוד את השלטון על בסיס הערכים האלה, ובראשם זכותנו על ארץ ישראל וחובתנו להתיישב בה.

בגידתו של שרון ומרעיו הייתה כה עמוקה ומהותית, שלמרות הכריזמה האדירה שלו, מפלגתו אילצה אותו לפרוש ולהקים לו פלטפורמה חדשה, עם מצע הנוגד את כל מה שהיה מקודש לו.על עגלתו החדשה העמיס קרייריסטים וכדאיניקים מקובצים מכל הבא ליד, משמעון פרס איש אוסלו ועד לשאול מופז שעד הסוף המשיך להכריז "הליכוד הוא בית", ועד לאהוד אולמרט שהיה עתיד להציע לאבו מאזן את ירושלים. את כולם אפיין להפליא פורש אחר מן הליכוד, מאיר שטרית, שהעיד על עצמו ועל חבריו החדשים בגאווה, שהם באו אל המפלגה החדשה ללא מטען - "בלי ברל כצנלסון ובלי ז'בוטינסקי". עם מה כן באו? עם אמביציות ללא גבול ועם חפות גמורה מכל ערכים ועכבות של מוסר ציבורי. מאחרוני הקופצים מעגלת הליכוד לתוך עגלת קדימה היה צחי הנגבי, האיש שעבר את כל הדרך הארוכה ממפלגת "התחייה" וממרומי האנדרטה בימית, עד להחרבת גוש קטיף וגירוש חלוציו.

שיתוק מוסרי

לתומנו יכולנו לחשוב, שמי שנשאר בליכוד אחרי הטראומה הנוראה של הפילוג הזה, לפחות הוא נשאר נטוע במחנה הלאומי בשתי רגליו. ואכן, האם עבר הליכוד תהליך של טיהור, ובתרמילו נשאר המטען הלאומי- הציוני הישן והטוב?

על כך משיב הנגבי בראיון הזה, אך לפני כן אי-אפשר להימנע מלהתקומם נגד האדישות הגמורה מצד המראיינת, ובכלל בדעת הקהל בארץ, כלפי התופעה הזאת, שבגידה בדרך וברעיון, קפיצה ממחנה אחד למחנה היריב ואחר כך בחזרה, והכל מתוך מניעים אנוכיים שקופים - כל התסמונת המכוערת, האנטי-מוסרית הזאת היא היום נורמה בפוליטיקה הישראלית, אלה הם עכשיו כללי המשחק.

לדידי, שיתוק מוסרי כזה מבשר רעות לכל חברה והוא מסוכן יותר מאלף מעשי שחיתות בודדים מצד פלוני או אלמוני. צחי הנגבי הוא אדם חכם, מוכשר ונעים הליכות, אך אוי ואבוי לעם שיאמץ לו את הנורמות הציבוריות שלו.

בראש הליכוד הזה, שהפילוג היה אמור להעביר בו תהליך של סינון וטיהור אידיאולוגי עמד ועומד בנימין נתניהו. הנה, מה שמספר לנו הנגבי באותו הראיון על עמדותיו של ביבי אחרי הבחירות האחרונות, במו'מ הקואליציוני עם קדימה, אותו ניהל מטעם קדימה צחי הנגבי. לפי דבריו, בטיוטת ההסכם שכבר נוסחה, הסכים נתניהו לרוטציה, שבמסגרתה תכהן ציפי לבני כשרת חוץ ותנהל את המשא-ומתן עם הערבים. לבני דרשה שקווי היסוד של הממשלה ישקפו את הקו המדיני שלה, והנגבי אומר (אני מצטט):

"נתניהו להפתעתי הלך לקראתה באופן שאני לא האמנתי... הם הסכימו לכלול בקווי היסוד... מחויבות למפת הדרכים ועל-פי דרישתה גם אזכור של מתווה אנאפוליס שהיה מאוד חשוב לה."

הספר הלבן השני

מפת הדרכים היא הספר הלבן מספר שניים, יש בה התחייבות להקים מדינה פלשתינית, הקפאת ההתיישבות, הבסיס לחלוקת ירושלים ואפילו להחזרת פליטים. המסמך יוצר סימטריה בין הטרור הערבי להתנחלות היהודית. אנאפוליס מייצגת את תמצית משנתו המדינית של אולמרט: לתת הכל!

צחי הנגבי מקונן על סירובה של לבני להיכנס לממשלה בתנאים האלה, מפני שלא האמינה לנתניהו. מדוע? שואל הנגבי, הלא אחרי חודשיים נשא נתניהו את נאום בר-אילן - חלוקת הארץ לשתי מדינות - והקפיא את ההתיישבות ל-10 חודשים. למען האמת, גם לפני כן הייתה הקפאה בלתי רשמית בהבנה עם האמריקנים ועד היום היא קיימת, ובראש וראשונה בירושלים.

השאלה - מי אתה, מר נתניהו? עשויה או עלולה להיות גורלית בשנת הבחירות הבאה עלינו לטובה. כי למרות כל האכזבות ומפחי הנפש, עדיין נותרו המונים המאמינים לנתניהו. ומה היא אמונתם? שהוא משקר. שכאשר הוא מבטיח מדינה לאויב, מקפיא התיישבות, מאפשר הריסות ברוטאליות בלילות ואת ניסורה של שכונה בימים, ואחרי מגרון כבר מצויים בקנה גבעת אסף ועמונה - כל זה, אך ורק בשין קוף ריש. כי מתחת לנתניהו שלכאורה אין הבדל בינו לבין צחי הנגבי, מתחבא כמו בבבושקה - בנימין נתניהו אחר, בנו של אביו, נאמן לאידיאלים הלאומיים, וזה נתניהו האמיתי. למאמינים כך, אני מקדיש את השורות הבאות:

מוצג מס' 1: מאמר של נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' מיום 14.3.11 (אני מצטט):

"שים לב", אמר לי בקדנציה הראשונה שלו, "באיזה התנחלויות אני לא מבקר." אצל ברנע חיזקו הדברים האלה את אמונתו שנתניהו בונה כל פתרון אפשרי על חלוקה טריטוריאלית. בעצם, נתניהו די שקוף לעיני מי שאינו רוצה לרמות את עצמו. לאחרונה ביקר באפרת. ערב ההקפאה שתל עץ בכפר עציון. מישהו ראה אותו באלון מורה? בחברון? בקדומים? באפרת אמר:" אפרת וגוש עציון ... תמיד יהיו חלק ממדינת ישראל." מי שיש לו אוזן מוסיקלית, מכלל הן היה יכול לשמוע גם את הלאו.

מוצג מס' 2: ידיעה בסוכנות הערבית 'מען' ובעיתון 'הארץ' מן ה- 22.10.11:

ראש הממשלה נתניהו הציע לאבו מאזן באמצעות שרת החוץ הקולומביאנית מריה אנגלה הולגווין הקפאת בנייה נוספת, אך הפעם רק של כל בנייה ממשלתית (הערה: הצעה זו כוללת כמעט כל בנייה בירושלים המזרחית). מזלנו, שסאיב עריקאת בשם הרשות הפלשתינית דחה את הצעתו של נתניהו.

מוצג מס' 3: ראיון של נתניהו לכריס וולס ברשת 'פוקס' האמריקנית.

שאלה: "האם אתה מוכן להניח על השולחן את מזרח ירושלים כעיר בירה אפשרית של מדינה פלשתינית?"

תשובה: "וול, יש לנו הבדלי השקפות עם הפלשתינים. אנחנו רוצים עיר מאוחדת. להם יש השקפות משלהם. זה אחד הנושאים שיצטרכו לשאת ולתת עליהם. אבל הנקודה העיקרית היא להתקדם עם זה."

האוזן המוסיקלית שלי שומעת שירושלים מאוחדת, בירת ישראל, היא אצל נתניהו רק עמדת פתיחה במשא-ומתן.

מוצג מס' 4: ידיעה באינטרנט מ-12.5.10 של דר' שלום פליסר שבה מצוינת כמקור "הדלפה ממשרד החוץ."

נתניהו העביר לשרת החוץ האמריקנית מראש את הדברים שהיה אמור לשאת במרכז הרב ביום ירושלים. הוא הבהיר, שלאחר הדברים שנתפרסמו מהבית הלבן כי הבטיח לבצע הקפאות בירושלים, הוא חייב לקרר את המתח האדיר וביקש מראש שלא לדון אותו על כל מילה שיאמר בכנס.

עלי לציין שהמקור לידיעה הזאת אינו בטוח כלל, אך לי הידיעה נראית נכונה.

מוצג מס' 5: נאום נתניהו בכנס המכון ללימודי ביטחון לאומי בתל אביב ביום 30.5.12, בו פרס את משנתו המדינית, והנה היא דומה לתורת השלום הקלאסית של השמאל כשתי טיפות דם. הנה תמצית, ללא הערות:

אנחנו חיים על זמן שאול...הסכם שלום עם פתרון של שתי מדינות ימנע היווצרות מדינה דו-לאומית.
יש למנוע מדינה דו-לאומית כדי לחזק את עתיד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

איננו רוצים למשול על הפלשתינים ואיננו רוצים שיהיו אזרחי ישראל, ולכן אני תומך במדינה פלשתינית מפורזת המכירה בישראל כמדינת לאום יהודית.
אני אומר לנשיא עבאס "אול ווי אר סיינג איז גיב פיס א צ'אנס" ובעברית, בנוסח הביטל ג'ון לנון: "כל מה שאנחנו אומרים - תן צ'אנס לשלום!"

מה יש לדבר? 'שלום עכשיו' לא היו יכולים לומר את זה יותר טוב!

אסיים בקטע ממאמרו של אורי אליצור ב "מקור ראשון" מ-1.4.11 שסיכם שנתיים לממשלתו השנייה, אני מצטט:

את מי שעדיין לא נואשו מנתניהו אני מפנה כאן אל שני המבחנים שבדרך:

אלף - ניסיונו של אבו מאזן להשיג בסוף החודש הזה הכרה של האו"ם בסטאטוס של מדינה - לא חברה. הוא טוען שכבר השיג 130 תומכים. התוצאות עלולות להיות חמורות. מפני שאם יוכרו מבחינה בינלאומית כמדינה, עצם הימצאותו של צה"ל מעבר לקו הירוק עלולה להיחשב כפלישה לריבונות זרה ולגרור סנקציות. יש רק אמצעי-נגד אחד: להכריז על ריבונות ישראל בשטח C. לא ארחיב. ללא לחץ אטומי, ללא הסתערות ממש, אינני רואה את נתניהו עושה דבר. לאו-דווקא מפני חולשת אופי אלא מפני שליבו כבר אינו במחנה הלאומי.

בית - דוח השופט אדמונד לוי. הובטח, שיוגש לדיון בממשלה עוד לפני ראש השנה, וזה כבר לא יהיה, ומי יודע אם יהיה אי פעם. מה שממשלת נתניהו יודעת לבצע במהירות הבזק, הוא המינוי במחטף של שי ניצן, מי שההתיישבות רואה בו אויב.

אם המאזינים היו זקוקים לכך - עכשיו יש להם סיבות טובות לומר בפה מלא: תכלה שנה וקללותיה, ומי ייתן ויתקיים בנו גם: תחל שנה וברכותיה!

שנה טובה, ולהשתמע בשנה הבאה.