קריסת מעריב

במשך כעשר שנים כתבתי טורים במעריב בנושאי תכנון ובנייה, ותמונתי התנוססה מעל המדורים "מחלקת הנדסה" ו"על קו התפר" במוספי "בית וגן" ו"משרדים" של העיתון, עד שיום בהיר נתגלע סכסוך זוטא עם העורך והקשר נותק, כהצעתי, באחת.

המשכתי לכתוב בנושאי חוקי בנייה ב"מקור ראשון", ב"גפן", ובאינטרנט. אני ממשיך גם כיום - כי הכתיבה נדרשת לשם איסוף המאמרים החשובים כספרי משפט, המשמשים עזר לעוסקים במישור המקצועי (עד כה ראו אור "תכנון דירה כחוק", "עדות מומחה", "תכנון ורישוי", וסדרת כרכים "ליקויי בניה" בהוצאות לאור של ספרות משפטית).

בכל התקופה בה כתבתי במעריב חשתי ריקנות מסוימת במישור המקצועי, ועייפות אינטלקטואלית, אך המשכתי לכתוב מתוך אינרציה. הפסקת הכתיבה במעריב היוותה עבורי הקלה ושחרור מכבלים, דבר שלא חשתי כלפי מסגרות אחרות שהיוו ומהוות במה למאמריי.

סיבת הריקנות הייתה מקצועית. העריכה לא התאימה לי ולא אחת מצאתי "תיקונים" שהם קלקולים בנושאים מהותיים. איני יודע מה קורה במדורים אחרים, אך במעריב זה קרה, ואולי היוקרה של העיתון המכובד והבמה שניתנה לי כבעל טור לאורך זמן רב חיפתה במידת מה על רמת העריכה.

איני משלה את עצמי וידוע לי כי זו לא סיבה לקריסה, אך אני חש במפורש כי למרות הסיבות הכלכליות שהובילו לקריסת העיתון ולגילוי ערוותו בפרהסיה, ללא כל קשר לעתידו ולהצלתו, הריקנות המקצועית (והמקצוע: עיתונות) - היא הצדקה לקריסה, וראוי היה מלכתחילה כי העיתון המוביל יקרוס.