בימים עברו הן נודעו כמפלגות הימין או השמאל, אלא שהזמן עשה את שלו, ואלה גם אלה איבדו את זהותן הפוליטית. כיום נוטות מפלגות שני הקצוות לסווג את עצמן כמפלגות המרכז.
מסתבר שעל העגלה הזאת, שהיא עכשיו הלהיט הפוליטי, קופצות מפלגות רבות: למן "הליכוד", דרך "העבודה" וקדימה, ועד ל"יש עתיד", ועדיין פנויה הדרך לטרמפיסטיות נוספות שירצו לחבור אליה.
אם בכל זאת עדיין נותרה מפלגה העשויה לייצג נאמנה את הימין האמיתי, הרי זו "ישראל ביתנו", כשמצטרפים אליה גם רסיסי-אבק-מפלגות, כמו "האיחוד הלאומי" ו"הבית היהודי". לעומתן, אם יש אומנם מפלגה העשויה לייצג את מה שנותר מן השמאל, הרי זו "מרצ" בלבד. כמו "ישראל ביתנו" גם היא נותרה על המפה הפוליטית כמפלגה דוגמטית, שאינה מוכנה להתפשר ולסטות מ"דרך הישר" של מצעה המפלגתי.
בנפש חצויה יוצאות מן הכלל הזה הן המפלגות הדתיות, ושס בראשן, שהמצע הדתי הוא זה שמכתיב מעל לכל את הפוליטיקה שלהן, גם אם נטייתן הטבעית היא לחבור למפלגת השלטון כדי להשפיע.
כל יתר המפלגות, שהן חילוניות במהותן, רואות אומנם את עצמן כמפלגות המרכז, אבל למעשה כל אחת מהן חצויה בקרב לא מעט מאנשיה בין ימין לשמאל. בליכוד, למשל, מייצגים נסיכי הימין המובהק לשעבר, בני בגין ו
דן מרידור את הקו הפוליטי המתון, הדוגל בוויתורים לערבים, לעומת
ציפי חוטובלי ומירי רגב, הדוגלות במדיניות הקיצונית של אף שעל אחד.
זהות אבודה מפלגת העבודה, בראשותה של
שלי יחימוביץ', אינה נושאת עוד את הדגל הסוציאליסטי שלה כפי שנשאה אותו בעבר. המצע הפוליטי שלה אינו שונה בהרבה מזה של מצע הליכוד, וכמוהו גם המצע של קדימה - שלוש מפלגות שהן במהותן קפיטליסיטיות.
מסתבר שאת זהותם הראשונית איבדו גם
אהוד ברק ו
יאיר לפיד. ברק, שגדל על ברכי מצע סוציאליסטי, הוא היום בעל-ברית נאמן של הקפיטליזם החזירי, וכמוהו גם יאיר לפיד, המתיימר להציג את עצמו כמי שנחלץ לעזרתו של "עמך", אך בעצם משחק לידי הטייקונים.
משחקי הזגזוג הפוליטיים העכשוויים אינם יכולים שלא להזכיר משחקים דומים, ואף ביתר שאת, מן העבר הרחוק של הכנסת. היה זה משה סנה שזגזג מן "הציונים הכלליים" הימנית אל מפ"ם השמאלית וממנה כבר הייתה הדרך קצרה למפלגה הקומוניסטית הישראלית. החרה החזיק אחריו גם משה דיין, שכמו ברק שחבר לנתניהו, חבר גם הוא למנחם בגין.
הוא שאמרנו: ימין ושמאל זה רק חול בעיניים!
