אתם מביאים לי את ה"נתן זהבי"

אמרתם "לא תודה" על רצוני לייצג אתכם בכנסת כפי שאף אחד אחר לא מסוגל לעשות זאת בכזו אלגנטיות נחושה וחזקה. אבל כמו שהבטחתי לעולם לא אשתנה, אני ממשיך ללחום בכל הנחישות האלגנטית, ועד שאחזיר נשמתי לעולם הטבע – לא אחדל ליהנות מכך. כן, אני נהנה לחיות חיים כייפיים שאני מאחל לכל אחד מאיתנו, ותמיד עם השרביט השני המכה בכל מי שמעוות את חיינו במדינה הזו שיכולה להיות יפהפיה בלעדיהם.

שימו לב מעצבנים שלי. לא פרסמתי מטעמים תרבותיים התחלתיים בקשה לצו עשה שלווה בתביעה אזרחית נגד חברת תקשורת סלולרית ישראלית. אתמול הגיע הטלפון מהחברה המבקשת להסדיר את כל העניין מחוץ לכתלי ביהמ"ש.

למה "נזכרתי" בזה? כי הבוקר פורסם שלכמעט כולנו גובות חברות הסלולר הרבה מעבר להסכמים, מעבר לשיחות שאנו באמת מבצעים, ובקיצור... מעבר.

בעיניי זה לא מוצא חן... (כנראה שגם לא בעיניכם) וההבדל בינינו הוא שאני יכול – ואתם מחכים כהרגלכם לקטוף את הפירות. (לכנסת אתם מסרבים לשלוח אותי...).

השאלה הבאמת גדולה ורצינית היא: "למה בכלל אתה מספר לנו את זה במאמר ספציפי? הרי כולנו מכירים אותך כלוחם שבאמת מביא תוצאות בלי סוף, נהנים לעקוב אחריך, קוטפים את פירות הצלחותיך, וכהרגלנו... ביבי... ביבי... ביבי... אז למה לכעוס עלינו שאנו כאלה?".

אינני כועס עליכם... ואפילו לא מרחם... העניין הוא שכפי שאני לא מרים ידיים למרות שיכולתי לעשות פי מיליון מכחלון אחד קטן, הפוליטיקה כל כך עקומה – שזה המצב. אז אל תבואו אליי בכל רגע כואב ותספרו לי ש"אין מה לעשות", כי זה שאתם לא עושים מאומה לשינוי פני החברה הישראלית ואפילו לא מרימים על כפיים אחד שכן מנסה לעשות זאת כל הזמן – משאיר את המצב הכל כך "ישראלי" לשני מגרשי משחקים: האמיתי – שאני הנציג שלו, וההזוי – שנתניהו ולפיד הם נציגיו.