"תיקון תדמית" של שלמה אביוּ

הכותרת "תיקון תדמית" מעוררת סקרנות: לשם מה רוצה אדם לתקן תדמית? 'תיקון תדמית' של מי? מה נשתנה? אילו דברים רוצה הדובר השירי להעמיד באור אחר? ומהי בעצם תדמית?

מקריאה ראשונה ניתן להבחין מהו ציר השיר. הפתיחה ( ש' 2-1) מרמזת על עימות בין האב לבן. העימות נמסר מנקודת מבטו של הבן. מזה נגזר גם מבנהו של השיר: תיאור עולמו של האב, ובעקבותיו- תיאור עולמו של הבן.

המבנה המסתמן: בית א (ש' 5-1) : האב
בית ב (ש' 19-16) הבן
בית ג (ש' 21-20) השוואה

עולמו של האב מתואר בפירוט רב יותר ובהיקף רחב יותר מעולמו של הבן המשורר. האם מייחס המשורר משקל רב יותר לעולמו של האב? מיהו גיבור השיר – האב או הבן?

האב מתואר מנקודת ראותו של הבן. תיאור דיוקן הוא בהכרח ברירה של פרטים, ומן הסתם מִקבּץ פרטים אלה דווקא (ולא אחרים) הוא משמעותי. תיאור האב יש בו להעיד על דמות האב, אך לא פחות מזה על עולמו של הבן.

נימת הדברים היא מרוחקת: אין זו ראִייה ראשונית של ילד, אלא מבט של בוגר, שאינו מהסס לומר דברים נוקבים. עולמו של האב, עולם העבר, נשקף לו כעולם של פחדים:

אָבִי חַי לוֹ תָּמִיד בְּפַחַד
אֲנִי אוֹמֵר זֹאת בְּרוּרוֹת.

הכתיבה אינה תיאורית בלבד, ומשתמעת ממנה נימה שיפוטית. אם מגלה הבן תקוות בעולמו של האב, הן מצטיירות לו כ"תקוות תמוהות". בעולם המכותר פחדים אין המשורר רואה מקום לתקוות:
רַק בְּמִקְרִים נְדִירֵי טַעַם
אוֹתֵת תִּקְווֹת תְּמוּהוֹת.

בשורות הבאות מעלה המשורר סִרטוטים דקים לדמות האב:

לַמָּצוּי צִמְצֵם עַצְמוֹ
כְּאוֹתָהּ שַׁעֲוָה אֶל לַהַב.

האב מדומה לשעוַת - נֵר הנמסה אט אט. פשר הדימוי אינו חד-משמעי. אולי הכוונה להסתפקות במועט עד כיליון. הדימוי מעלה בזִכרוננו תמונתו של הנר המאיר לאחרים, אך כָּלֶה מֵאורו שלו. הרמז המר הצפון בדימוי הנר אינו מפורש עד תום. למעשה, יש כאן פסיחה המרחיבה את המשמעות של הדברים. קריאת השורה "למצוי צמצם עצמו" כהיגד לעצמו משמעותה פשוטה: האב היה צנוע ומסתפק במועט. השורה הבאה "כאותה שעווה אל להב" משנה את התמונה: מתברר, שההצטמצמות היא הצטמצמות של נר. ההצטמצמות לנוכח המציאות מוקבלת להצטמצמות של שעווה לנוכח הלהב המאַכֵּל אותה. ה'מצוי' מושווה ל'להב'.

בשורות הבאות (ש' 11-7) מצייר המשורר קווים לאותו עולם וליחסי הגומלין של האב עִם עולם זה. חמש שורות אלו בנויות כשני חרוזים המשלימים זה את זה, ובדרך הדרגתית מובילים לשורה החמישית (ש' 11) המסכמת אותן.

שָׁלַל בְּעִקָּרוֹן כָּל מֶרִי
וּבְעִקָּר סָלַד מֵרַעַשׁ

את עולמו של האב מאפיינים התייחסותו הערכית לכללים הקיימים ( הכתובים והלא כתובים), שעליהם נשענת החֶברה והחשש מקריאת תיגר עליהם ומִפּגיעה בַּסדר הקיים, שהוא ערובּה להמשכיות קיומה של החברה. במלה 'רעש' , המופיעה כאן, משתמעת משמעות הלוואי של רעידת אדמה ( עיין עמוס, א 1) . הרעש כאן משמעו זעזועים בסדר החברתי.

בעולם הישן יש חשיבות למסורת הדורות:

כִּבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
אֲדוֹנֵי עִירוֹ, דַּת אָבוֹת:

עֶרכּה של סמכות הדורות מתבטא ביחס של כבוד כלפי ההורים וזקני העדה וכלפי המסורת הדתית. חכמת הדורות מונחלת מאב לבן ובכך עצמתה. ייתכן שכיבוד אב ואם מופיע כאן כמבטא את ההיצמדות של התרבות המסורתית לעשרת הדיברות.

בשורה 11 נמצא משפט המפתח להבנת עולמו של האב: הוֹקִיר סֵדֶר בָּאָרֶץ. האב הוא נציגה של תרבות מסורתית ,שבה יש ערך לסדר ולמשמעת הפנימית: התא המשפחתי (כיבוד אב ואם), המסגרת הקהילתית (אדוני העיר) , האמונה הדתית (דת אבות). עולם זה מחוקק את חייו על-פי סדר נוקשה ויציב. בכך מובטחת יציבות החברה ויציבות ערכיה.

הבן המשורר מתאר את עולמו של אביו מתוך אמפתיה, אך אין ביטוי לקשר קרוב ביניהם:

אִם הִרְהִיב מַה לְמַעְלָה שָׁם
לְעַרְעֵר מַה לְמַטָּה פֹּה
לִצְפּוֹן לִי לֹא רָאָה צֹרֶךְ
בְּפִתְיוֹן מוֹפְתֵי אַהֲבָתוֹ.

עולמו של האב נראה לנו עד כה כעולם שלם ללא סתירות ובקיעים. בשורות אלה מוצגת תמונה אחרת. לאב יש ביקורת כפולה על הסדר הקיים: הן ביקורת כלפי שמַיָא ("מה למעלה שם") והן כלפי סדרי הארץ וסדרי החברה ("למַטה פֹּה"). על-פי תחושת הבן, האב אינו מנחיל לו את ספקותיו וכפירותיו כ"מופתי אהבה": הוא אינו משתמש בפיתיון של אינטימיות המושגת על-ידי ביקורת משותפת על הסדר החברתי. ייתכן שהאב חושש לשלמות הסדר החברתי, והוא מעדיף שלמות זו על קירבה אינטימית לבנו. ניתן לפרש את 'לִצפּון' גם מלשון צופן גנטי: הבן ירש את הספקות והביקורת מאביו באופן גנטי. אולי כאן ההסבר ל"פחד" של האב (ש' 1): הפחד מבטא, מחד-גיסא, את העימות בתוך עולמו, את הלחץ של המסגרת, את הסד הנוקשה של התרבות המסורתית, ומאידך-גיסא, את הספקות כלפי הסמכות (השמימית והארצית).

כנגד התיאור המפורט של עולם האב בחמש עשרה שורות, מתואר עולמו של הבן בשורה אחת קצרה וחדה:

כִּי תִּפְלוּת עוֹלָמִי אַף בֹּהוּ

האִפיונים חריפים וחד-משמעיים: עולם של תיפלות ובוהו.
תיפלות: חוסר טעם, ריקנות.

בוהו: 1. ערבוביה וחוסר סדר בערכים ובנורמות (תוהו ובוהו , בראשית א, 2: ירמיהו ד,23). 2. חוסר יציבות , הרס וערעור ( אבני בוהו, ישעיהו ל"ב ,11).

המילה "כי" משמעותה כאן: לַמְרוֹת.

הקיטוב בין העולמות של האב ושל הבן מצויר בקווים חדים. בעקבות חידוד הניגודים היינו מצפים, אולי, להתרפקות הבן על עולם האתמול. עולמו של האב נראה מלא ועשיר יותר (למרות בקיעיו) לעומת העולם החדש שהבן מייצג. המשורר הניצב במשבר של מעבר מתרבות לתרבות מגיב באורח בוטה: אין חזרה , אין התרפקות. יש אפילו שמץ של לגלוג כלפי השלווה שמעניק העולם המסורתי:

אֲמָאֵן לְמַלֵּל מַעֲלוֹת אֶתְמוֹל
שֶׁכִּבְיָכוֹל לֻוָה מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם.

לא רק שאין שירי מעלות (הנאמרים בתפילה בשבת!) לאתמול, אלא הקדוּשה של האתמול מאופיינת באמצעות אִזכּור השבת, והיא מופיעה במעטה נלעג. הרמיזה מבִּרכּת המלאכים בליל השבת "שלום עליכם מלאכי השלום" מובאת תוך הלעגה (אירוניזציה): "שֶכּיכול". הוא בחר להישאר בבדידות ובניכור ולֹא לשוב לעולם של האב. יש כאן מבט מרוחק וביקורת על הקדוּשה של עולם האתמול על ערכיו.

הסיום של השיר הוא מפתיע. לאחר קיטוב וחוסר נקודות מגע בין שני העולמות , מכריז המשורר:

חַי אֲנִי גַּם כֵּן בְּפַחַד כָּמוֹהוּ
הַנְּסִבּוֹת לְבַדָּן כָּאן אַחֵרוֹת.

מפתיע הניסיון של הבן לחפש דמיון בינו לבין אביו. הפחד אומנם שונה, אך הוא גם נחלת הבן. כמו עבר הפחד אל הבן כחלק מירושתו הגנטית הנצפנת. אך קיים השוני: " הנסיבות לבדן כאן אחרות" – מסגרת אחרת , מקום אחר, תרבות אחרת.

אך יש גם פואנטה נסתרת: השוני מתבטא במהות הפחד: פחדו של האב נקשר גם ביראת ה' : הצירוף "תמיד בפחד" מעורר בזיכרון את "אשרֵי אדם מפחֵד תמיד" (משלי, כח 14 ) .שונה הפחד של הבן. פחדו הוא הביטוי לאימה הקיומית של האדם הבודד בעולם המודרני, עולם מנוכר ועוין, שערכיו הם יחסיים ומשתנים: עולם של "תִיפלות ובוהו".

תוכנו של השיר מתייחס לעימות בין עולמו של האב לעולמו של הבן. הכותרת נותרת דו-משמעית: 'תיקון תדמית' של האב: בתוך כל ההרמוניה והשלמות, גם בעולמו של האב היו בקיעים - ספקות. 'תיקון תדמית' של הבן: מתוך הכרת עולמו של אבי , אומר הדובר השירי, יכולתם לייחס לי נוסטלגיה וגעגועים לסדר. והתשובה שלי היא: אין בי רצון לשיר שירי מעלות לעולם האתמול.

מבחינה צורנית, השיר כתוב ללא חריזה. יש ניגוד בין ביטויים עכשוויים מודרניים ( 'תדמית', ' אני אומר זאת ברורות', ' בעיקרון', ' נסיבות') ובין ביטויים שיש בהם מטען של אִזכּורים וצורות לשוניות מימי הביניים ('הרהיב מה למעלה שם', ' לִצפּון לי'), בעיקר בשורות 19-12.

עצם הצירוף 'תיקון תדמית' הוא הכלאה של ישן וחדש: 'תיקון' הוא מושג קבלי-מיסטי ואילו 'תדמית' (אימאז') הוא מושג חדשני מתחום יחסי הציבור והתקשורת. המשורר בחר, שלא במקרה, בהכלאה מיוחדת זו והעדיף אותה על הנוסח הרווח: עיצוב תדמית , שינוי תדמית. בצירוף המיוחד שבחר המשורר צפון המתח בין ישן לחדש, מתח שהוא צירו של השיר.

השיר מציג כבר מראשית דרכו של שלמה אביו תפיסת עולם ברורה על המתח בין אבות ובנים ועל סירובו של המשורר להיות חייל בצבא הנוסטלגיה והחזרה לעולם הישן של דור האבות.